אתה לא אוהב אותי יותר/ יולי 2018

לפני יומיים החליטה זוגתי, מהיום להיום, לקנות כרטיס טיסה לשישה ימים לישראל. היא החליטה לא לטוס לבד ולקחה איתה את ינוקא, מה שאומר שאני נשארתי עם שלושה: בכורי, לאה ופלאפי.

אין גני ילדים ולא הספקתי להתארגן על בייביסיטר, מה שאומר שבששת הימים הקרובים אני באבהות מלאה לגמרי.

אני כבר יומיים בתוך זה, ואני נזכר בימי הטירונות, את מטח הפקודות שלא מפסיק לרדת על ראשך ואת חובתך לציית להם. ככה גם על הילדים, הפקודות מסתוואות כבקשות והחובה לציית אמנם פנימית אבל דומה.

אתמול התעלמתי מהווטסאפים של זוגתי, היא שלחה לי תמונה שלה ושל אחותה אוכלות חומוס וסלטים באמצע היום, בשביל לגרום לי לשמוח בשבילה או שאקנא או משהו, והאמת שלא קינאתי אבל אמרתי לה שתחסוך ממני בינתיים את התמונות. היא נמנעת משיחות כי היא יודעת שקשה לי ויש לי מה להגיד על הנסיעה שלה, אבל לא בא לשמוע על זה ולא בא לה להרוס לעצמה את הכיף, אז היא כותבת ווטסאפים לקוניים. מאז שאנחנו ביחד אני מכיר את הנטייה הזו שלה לפנות להודעות טקסט בשביל להמנע מעימות. מבחינתי, אין לי הרבה מה להגיד, היא אמנם שאלה אותי לדעתי אם לנסוע או לא ואני אמרתי שתחליט מה שתחליט זה בסדר, אבל כשהחליטה מה שהחליטה, והאריכה את השהות, פתאום הרגשתי לא בסדר, שאני עכשיו נתון לחסדם של שני יצורים מתוקים להפליא אבל קרציתיים להפליא ששמם הוא פלאפי ולאה. הראשון עוד נגמל מחירבונים על הרצפה, משחיט מוצצים, גונב את כל הצעצועים של לאה וינוקא ומוציא להם את הבפנוכו, ובגדול, אני לא יכול ללכת צעד אחד בבית, בלי שהוא מתלווה אלי. לפני שעה למשל, ואני מסטול טילים, קמתי כל שלוש דקות, לבצוע לי עוד חתיכת חלה ולהניח עליה קוביית שוקולד, ולאכול. וכל שלוש דקות קם פלאפי, ונעמד ליד רגלי במבט ציפייה מעלה, שאתן לו איזה ביס, ואני רק חזרתי אל הספה לדפוק ביס ושוב לקום ולהכין לי עוד בציעה עם שוקולד, ופלאפי קם אחרי, גם אחרי חצי כיכר, לא מניח אפילו שקיימת אפשרות לא להתלוות אלי. ואחותו, לאה, קראה עכשיו אולי חמש מאות פעמים את המילה 'אבא' עד שהגעתי למיטתה והיא ביקשה 'לשים לאק', וזה אחרי יום שבו אמרה את המילה 'אבא' יותר פעמים מהשיר המילה 'אלוהים' מופיעה בתנ"ך, ולא התרחקה יותר מרדיוס עשר מטר ממני, למעט שהלכתי רגע לדואר לשלוח בחזרה כבל שגוי שהזמנתי לאורגן, אחרי שפלאפי אכל לי את הכבל, ופעם אחת שרצתי לקנות ללאה מוצץ, כי אחיה הקטן אכל לה את כולם.

יצא לי לדבר איתה היום בערב, היא הרגיזה אותי נורא, אמרתי לה שאין לי כח לדבר על עצמי ושאלתי אותה איך לה, אבל היא, מאיזה תחושות אשם של כאילו לא נעים לה לדבר על זה שכיף לה בזמן שאני סובל לא הסכימה לענות לשאלה עד שאספר לה איך הולך לי, והיא כל כך חשבה שהיא רגישה ככה, שהיא מנסה להכיל, שנתתי לה את בכורי שתדבר איתה והלכתי מהטלפון, כי הייתי צריך להפריד את הלשון של פלאפי מהתחת של לאה, כל פעם שהיא מורידה את התחתונים הוא מתחיל לרדוף אחריה וללקק לה את הטוסיק. והקטע הוא שאני בכלל לא סובל, שחררתי היום משהו, והבנתי שזאת המציאות בימים הקרובים, והייתי איתם מהבוקר עד הערב, בלי הפסקות, עם המון סבלנות וכוונה, והיה בסך הכל מיוחד, יש לי ילדים מדהימים בקטע אחר, אבל כשזוגתי ניסתה להכיל אותי, ואמרה שאם מתמסרים ללאה אז זה נהיה קל, רציתי לדפוק לה את האייפון בראש, כי אני מה זה מתמסר אליה, כמו שאדם מתמסר פתאום לאלוהיו כשהמצנח שלו לא נפתח, וההתמסרות הזו היא חזקה, ומפחידה ומרגשת וחונוקת, אבל היא לא כיפית, אז שתרגיע עם הכיף.

ובכל זאת, בתוך כל הקושי, היה יום והיו בו דברים שראיתי ועשיתי וצייתתי להם. בבוקר הגיעה המנקה ובכורי פתח לה, אחרי שהוציא את פלאפי עם שחר לעשות קקי ופיפי ונתן לו אוכל ושתייה. הוא כל כך עוזר לי כל היום, נשאר עם לאה, מנסה לשחק איתה, מוציא את פלאפי, ובאופן כללי רואה אותי, מעריך את מה שאני עושה ואת הסבלנות שאני מנסה לגייס, הוא כזה ילד רגיש וחכם, נעים לי רק לחשוב עליו, על בכורי היפה שלי. בכל מקרה, הוא פתח לליליה, אני שכחתי שהיא באה, אני לא אוהב שהיא באה מוקדם ומגלה שאני ישן עד מאוחר, אני משום מה תוהה תמיד אם היא חושבת במה אני עובד ואיך אני, אנחנו, משלמים את השכ"ד בבית הזה. אבל לא בגלל זה קמתי מייד ושמתי תחתונים ומכנסיים וחולצה ובאתי לקבל את פניה, אלא בעיקר כי היא אמרה שהיא פוחדת מכלבים, וקמתי בשביל לסגור את פלאפי בהול. אבל במסדרון כבר ראיתי שהיא כורעת אליו ומלטפת אותו, והוא כבר מתפרקד על הגב וחושף את כל הבטן המתוקה והבולבול שלו לגירודים נעימים של הומאנואידים. אז מייד חזרתי למיטה, לפני שקלטה אותי, כי הבנתי שאין צורך בכליאת הפלאפי. ובמיטה שמעתי את בכורי מדבר עם ליליה באנגלית עם מבטא, הוא אשכרה לומד לדבר מהמוזיקה שהוא שומע כל הזמן, התרגשתי. כשהשואב אבק התחיל לשאוב הבטתי בשעון וראיתי שתכף תשע, תהיתי איך זה שאני לא שומע את לאה, ובראש שלי צצה מחשבה מפחידה שאולי היא מתה בשנתה, אבל מייד הרגעתי את עצמי ואמרתי לעצמי איזה אידיוט אני ונשארתי לשכב במיטה. אני חייב להודות, שמאז שאני אבא ללאה, כל עוד היא לא קמה אני לא קם לפניה, אני אשאר במיטה ער ולא אקום, לא כי אני קנאי למנוחתי, אלא כי כל עוד אני במיטה, אני מאמין שיש סיכוי שזוגתי תקום אליה במקומי, אלא שברגע שקמת על הרגליים, חובת ההשכמה הלאה חלה עליך. והנה היום הייתי לבד, זוגתי לא פה בשביל לתת האשליה המזערית שאולי תקום, אז אני קמתי ישר, התמתחתי, כמו למסדר בוקר וניגשתי בחיוך ולב פתוח ללולה, היא חייכה אלי חזרה ואמרה 'אבא, משחקת פאזל'. בלי חיבוקים והתמרחויות, כשלאה קמה היא קמה, בהסתערות גדולה על מטרת חייה, שזה להיות כל הזמן בפול ווליום בלב העניינים, שממוקם ברדיוס עשר מטר ממני או מאימה. אז הוצאתי את הפזל, והתיישבתי איתה, זה פאזל עגול, שבעה חלקים. היא חיברה צהוב לצהוב, כחול לכחול, וכשהתקשתה עם הכתום אמרה 'לא יכולה' וקמה ועברה לספר. אני סידרתי את החלקים בחזרה בקופסה שמתי על המדף, ועברתי לספר לה את ברבאבא, בדף השלישי, היא כבר לקחה את ידה, העבירה את הדפים אל סוף הספר, ואמרה סוף. וזהו קמנו, כי היא רעבה, היא רוצה פסטה בלי כלום. תשע בבוקר. אני לא מכין לה פסטה בלי כלום. אמרתי לה שנלך לקפה ואני אקנה להם קרואסונים. הלבשתי אותה ואת בכורי, רתמתי את פלאפי לרצועה, ורגע לפני שיצאתי לברוח מהמנקה, שאני לא אוהב לשבת לה בבית עם הילדים בזמן שהיא מפרפרת בין החדרים, רגע לפני היא שאלה אם אוכל להביא לה ניירות מטבח וחומר ניקוי לשירותים וכאלה שמלבישים על הידית שמנקים את האבק. ואמרתי לבכורי שימתין רגע, ונסעתי עם לאה על האופניים לחנות של המוצרי ניקוי, ולאה ביקשה להוריד בעצמה את כל מה שצריך מהמדפים, ואני רציתי רק לסיים עם זה מהר אבל גם לא רציתי אותה בוכה, אז גם נתתי לה לעשות וגם התעצבנתי על הזמן שזה לוקח, כך שכולם יצאו נשכרים חוץ ממני. ביציאה מהחנות ישב אקורדיוניסט וניגן שיר עם של מאיפשהו הוא מגיע, והוא זמזם את השיר יחד עם המפוח וזה היה כל כך יפה שעמדתי עם השקיות ביד אחת ולאה ביד שנייה ולא הצלחתי לזוז. הוצאתי מהכיס שטר של עשר ונתתי לו, והוא הוריד את ידיו מהאקורדיון והגיש אותם לפיו ושלח לי נשיקה באוויר וגם ללאה. בדרך חזרה הביתה חשבתי מחשבות, ולאה נכנסה לי לתוכן ב'אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא' וכשבסוף נשברתי ואמרתי לה מה, היא הצביעה על הצל שלנו על הכביש ואמרה 'צל'. בכניסה לבית חיכה לי בכורי, הוא אמר 'ממש חמש דקות, זה היה עשרים' ואמרתי לו סורי. יצאנו לקפה, לאה שאלה עם מחר היא תוכל לקבל קרואסון, ובכורי אמר לה שהיא לא צריכה לחכות עד מחר שאבא הבטיח שתכף תקבל, ואני הסברתי לבכורי שעבור לאה: מחר זה עוד מעט, והיום זה עכשיו, ואתמול זה קודם. ובכורי חייך ואהב את המילון לאה הקטן שהענקתי לו. ביציאה מן הבית פלאפי עשה לראשונה פיפי עם רגל מורמת על שית ושמיר קטן שצמח לו בצד המדרכה, מחאתי לו כפיים, וראיתי בזה סימן להתבגרות, שסוף סוף הוא מתחיל להשתין כמו גבר, אחרי שחודשיים הוא משתין כמו גבר גרמני, בישיבה. בקפה ישבנו בשמש כי לא היה מקום, נמסנו יחד לעצבים מהר מאוד, והסתלקנו. בכורי הגניב לי את האייפון לתוך הכיס בלי ששמתי לב, וכשהגענו למזרקה ופתאום קלטתי שהוא לא עלי, הוא חייך והוציא אותו מהכיס ואמר 'עשיתי לך פראנק'. נתתי לו נשיקה על הראש ואמרתי לו שאני גאה בו. ליד המזרקה לאה נעצרה ליד טלפון ציבורי ועשתה עצמה עושה שיחת גוביינא לישראל ומדברת עם אמא שלה, היא סיפרה לה בפרוטרוט מה קורה ואיך אני מתייחס אליה ואל בכורה ואל פלאפי, עד שמרוב פרוטרוט נדרשתי באיזשהו שלב פשוט לנתק אותה מהשפופרת שאותה לא הסכימה לעזוב. בכורי עזר לי בניתוק שלה מהשיחה על ידי שהזמין אותה לבוא לראות איך אנחנו מכניסים את פלאפי שוחה בתוך המזרקה, היא חצתה איתנו את הכביש בריצה, הרמתי את פלאפי אל אדן המזרקה, ופתאום הרחנו כולנו ריח של מים מעופשים, והחלטנו לחזלש את הטבילה של הפלאף, מפאת סיבות תברואתיות. עברנו דרך הגינה ופגשנו כלב חמוד ששמו אנוביס, הבעלים שלו היה ילד בן 18 אולי, שביקש מכל עובר ושב אש, וכל עובר ושב סירב לו. בזמן שאנוביס ופלאפי התגוששו במתיקות בכורי שאל את בעל אנוביס מה פירוש שמו, והוא נתן הסבר מפורט בגרמנית על היותו האחראי על חניטת המתים במצריים העתיקה והעברת נשמות המתים מהנילוס לשמיים, בכורי היה המום, הוא קרא לכלב שלו פלאפי בלי לקרוא את הארי פוטר אפילו, ופתאום בא לו מישהו וקורא לגור שלו על שם איזה אל מהשאול עם גוף אדם וראש של תן, יאבאלה. המשכנו לצומת, פלאפי כבר מתיישב לפני כל רמזור, אחרי שחצינו את המעבר חצייה נעצרנו ליד השווארמה, ופלאפי קרס שם לתנומה מהחום. בזמן שנתתי לו לנום, לאה התחילה לשדל אותי לקנות לה שווארמה, אמרתי לה שאני לו קונה לה כלום בחור עכברים הזה שהמוכרת בו משתמשת בסכין חשמלי של דלונגי בשביל לגלף את הסיח. לאה עמדה על רגליה האחוריות. בכורי ניסה לפשר אותה בארוחה צמחונית בבית, הוא הפך לצמחוני לפני שבוע, אחרי שהות של שבוע של חברים מתוקים בדירתנו, שבה באצילותם וחיוכם גרמו לו להצטרף אליהם אל עדת הצמחונים. הם קוויאט אססינס, הם לא עושים רעש, מתגנבים בחיוך תמים והופכים אותך לאחד משלהם, גם אני, מאז באו והלכו לא נגעתי עוד בבשר. אבל לאה לא השתכנעה, כך שבשלב מסויים ערמתי אותה על ידיי, וכשק שעורים הנחתי אותה על כתפיי והרחקתי אותה בבכי מן הסיח המסתובב.

חזרנו הביתה ולאה רצתה לתת לפלאפי אוכל ושתייה, אמרתי בכבוד, והחזקתי את פלאפי בצד בסבלנות עד שתסיים להגיש. מהקנקן היא שפכה בזריזות, אבל משקית האוכל שלו לקח לה שעה, כי הידיים הקטנות שלו מסוגלות להכיר לא יותר מחופן גמדי, שבשיל למלא בו קערה לוקח רבע שעה, פלאפי איבד סלבנות והתחיל לנבוח, וחשב אפילו על לתקוף, אז בשלב מסויים פשוט לקחתי את שק האוכל, הפכתי אותו על ראשו, ולקול בכייה של לאה שלא נתנו לה לסיים את המלאעה, מילאתי את הקערה. כיף. בשביל להפיג את הכיף, הכרזתי שאני עושה התעמלות מול האייפד. ידעתי שאם לא אייצר פעולת הסחה לא יתנו לי להתעמל כיאות. אז נתתי אישור לבכורי לראות סרטוני יוטיוב וללאה לראות פרפר נחמד את הפרק על הגשם, והתחלתי להזיע אל מול קלי, מאמנת הכושר שלי, שהיא גם משאת נפשי הסודית. אני אוהב לדבר איתה, לספר לה שהיא מדהימה בעיני, שאני אוהב את האופן שבו היא מאמנת אותי, ואיך שכשקשה לי אני יכול להבחין גם שקשה לה, שאני אוהב אותה, ואת הגוף שלה ואת החיוך מלא השיניים שלה, ושלו רק יום אחד אפגוש אותה, זה יהיה היום המאושר בחיי. סיימתי סחוט את האימון, כל כך חם היום היה, שתיתי בקבוק מים וניגשתי להתקלח, חלפתי במסדרון על פני המנקה מיוזע ובלי חולצה, ונבוכתי, כי זוגתי תמיד אומרת לי שזה מביך ושאני אלבש משהו. בזמן שהמים קלחו אמא שלי שלחה לי ווטסאפ ושאלה איזה ספרים אני ביקשתי שאביא לה, היא מגיעה עם עוד בני משפחה בשבוע הבא, ובכך ממשיכה אצלי את רצף האי-פניות לכתוב ולעבוד שכבר נמשך קרוב לשלושה שבועות רצופים, ואני רוצה להתאבד כבר. חשבתי על הספרים שרציתי וכתבתי: היה הייתה של יעל נאמן, אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס בזה את צריכה להתמקד של יוני רז פורטוגלי וטוני נאבוק, ספר התשוקות של הוצאת תשע נשמות וגבר מאוהב, הספר השני בסדרה של קנוסגארד, שאחרי שתעבתי את הראשון, ידעתי שאקרא את השני. אוננתי. ביציאה מהמקלחת, נתקעה לי הטבעת נישואים שקניתי לעצמי וזוגתי לו מסכימה לענוד את חברתה בידית הדלת ופצעה לי איכשהו את האצבע. עם אצבע מצוצה בפה הזמנתי לנו ארוחה צמחונית הביתה בתקווה שכולם יאהבו. חוץ ממני אף אחד לא אהב, ללאה היה חריף, בכורי חשש לטעום, רק פלאפי עמד שם מתחת לשולחן והמתין לנשורת פי, מה שהזכיר לי את כל הכלבים של חברי הילדות שלי, כל הנשמות הטהורות האלו היו עומדים בצד שולחנות משפחתם וממתינים לנשורת, ועכשיו הייתי אני אביו מולידו של הפלאף. כמו כן, מדי פעם קפץ פלאפי לגובה השולחן ואני מנחית עליו כאפה קטנה עם צעקה. התאכזבתי שבכורי נשאר רעב, אבל הוא אמר שלא נורא שהוא יאכל בערב, הוא ביקש צלחת ענקית עם ירקות וחומץ בלסמי, אמרתי לו דיל. בעקבות לחציי הוא לקח כדור כדורסל ויצא לשחק בחוץ, למרות החום, לפני שיצא שאל אם יש לנו בבית פומפיה, לא הבנתי למה אבל פתחתי לו את ארון כלי המטבח, והוא אמר לא כזאת אבא, פומפייה לכדור, והבנתי שהוא מדבר על משאבה. בגרמנית משאבה זה פומפה, ומכאן מרחק ללעשות לביבות הוא קצר. הוצאתי שוב את פלאפי החוצה, מאז הקקי של הבוקר הוא עוד לא עשה קקי, ואכל כבר פעמיים, ירדתי איתו שש פעמים אולי, וכשלא עשה בפעם השישית, החלטתי לסגור אותו בכניסה כי אין לי כח להכניס עוד סדין לכביסה או שטיח לניקוי יבש. הוא בכה ויילל מאחורי השולחן שאני הופך בשבילו לתחום את ההול. אחרי מסכת עניינים, מקלחת, לאק שהבטחתי בבוקר, עוד אפרסק חתוך, וחיפוש של המוצץ האחרון לאה נרדמה, ואני זכיתי לרגע ראשון של חסד הלבד. אמרתי לא לנסות להספיק לעבוד, אלא להתמסר למשהו נחמד, כדי שהקימה של לאה לא תרגיז אותי ותלחיץ אותי שאני לא מספיק לסיים את מטלותיי. אז המשכתי איפה שעצרתי בפרק השביעי של הסדרה של קן ברנז על מלחמת ויאטנם. לפרק קוראים ה"הלביד של הציוויליזציה"- לביד, כתרגום ל-Veneer, ב'לביד' הכוונה לשכבה הדקה של התרבות שמכסה על החברה שמצב מלחמה נסדקת ונשברת בקלות, ממש כמו ציפוי הלבד הדק המכסה את העץ, באנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל מבחינתי זה היה ביטוי שישב בול על מחשבה תמידית שיש לי על החברה המתורבתת, ועל כמה מהר התרבות יכולה להסיר את נשלה ולהכיש את עצמה למוות. לפעמים אני מדמיין את עצמי הולך ברחוב שהחוק בו אבד ורק כללי ההישרדות חלים עליו. לא חשוב, שיעממתי את עצמי, אמשיך. בפרק חייל אחד שהקליט הודעות למשפחתו במיסורי, סיפר על הנוף הויאטנמי ואמר שבכל מקום מוצאים את שדות האורז המוצפים, והוסיף שהם מסריחים. ופתאום נדהמתי מהמחשבה שאף פעם לא חשבתי ששדות האורז הפסטורליים שאני ראיתי בתמונות אולי הם לבטח מצחינים לגמרי ממים עומדים, ועולמי הפנימי קרס רק לרגע, מעולם לא עמדתי מול שדה אורז בחיי, ותהיתי, אולי בדיוק כמו המזרקה המלכותית בבוקר, שאמנם יש בה קצת תנועה מימית, גם הם מצחינים ומעופשים. אחר כך דיברו שוב על פצצות הנאפלאם ועל איך כל יום היו חייבים לרוקן המטוסים את התחמושת על היערות, גם אם לא היו בהן, וברוב המקרים לא היו, מטרות אסטרטגיות. ולמרות מספרי ההרג שהופיעו על המסך כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה על החיות שמתות להן פתאום באמצע היום מטיל תועה, האנקונדה וציפור השיר. ואז דיברו על המוקשים, ונזכרתי בימיי בקו התלים הסורי, ופעם ראיתי חזיר בר שאיבד את רגלו ממוקש. ואז קיבלתי ווטסאפ מחברתנו הרוצחת השקטה הצמחונית שביקרה אצלנו שהיא כתבה שוב כמה היה להם נחמד אצלנו ואיך הילדים מתגעגעים לבכורינו, וסיפרתי לבכורי והוא התרגש לשמוע. ואז הוא סיפר את הבדיחה עם הכעך שלימד אותו הבן המתוק של הרוצחת השקטה, 'שני כעכים חוצים את הכביש, כעך אחד נדרס למוות, הכעך השני אומר הייתי לי כעך. וצחקתי שוב, כי זה אולי הבדיחה הכי טובה ששמעתי השנה. וראיתי את בכורי שמח על צחוקי, ונזכרתי איך גם אני שיננתי בדיחות ששמעתי בתור ילד וראיתי שהולידו צחוק אצל אחרים, הבדיחה הראשונה שלי הייתה מה קורה כשאוטו זבל מתנגש באוטו של תנובה- חרא בלבן. אבל אחר כך עברתי לבדיחות גבוהות יותר ששמעתי אצל חוג החברים של הוריי, למשל זאת עם ה'שני מטר גובה, כתפיים גרדרובה וזין של אח', שלא הצחיקה אף פעם אף אחד אבל סיפרתי אותה מאוד יפה. לאה קמה עוד לפני שהספקתי לטעום בכלל מהלביד שלי. יצאנו צ'יק צ'ק עם פלאפי והבטחתי גלידה. הגלידה שימחה את לאה אבל לא עד כדי כך שתסכים ללכת ברגל אז נאלצתי לשים אותה על הכתפיים. מייד כשהרמתי אותה היא הצביעה על אישה שעמדה לפנינו על המדרכה ושאל אם זו אמא, השיער שלהן היה דומה, אבל התחת של זוגתי כל כך הרבה יותר מלכותי משלה, אז עניתי ללאה ש'ממש לא'. מאה מטר מהבית נזכרתי שעוד לא שלחתי את החבילה של הכבל האכול של פלאפי, ואם לא אעשה את זה היום זה לא יקרה. אז הורדתי את לאה מכפתיי, אמרתי לבכורי שישמור עליה רגע, ורצתי הביתה להביא את החבילה לדואר. האיש של הדואר, בחור טורקי שאימץ יותר גרמניות מכל גרמני שפגשתי בחיי, לא הסכים לתת לי טיפת סלוטייפ שלא בתשלום, אז רצתי בחזרה הביתה להדביק את החבילה בבית. חזרתי בריצה לדואר, ובכורי ביקש שאקח גם את השעון שלו. בנסיעה לאיטליה לפני שלושה שבועות, הזמנו מונית לשדה, והסתבר לנו שהנהג בה הוא הבן של זה מהדואר. אחרי שהגענו לשדה בכורי הבחין שהשעון החדש שלו לא עליו והאשים אותנו איכשהו שאיבדנו לו אותו, לפני ההמראה התקשר הנהד וסיפר שהוא מצא את השעון של בנינו והוא שהוא ישים אותו בסניף הדואר של אבא שלו. אז אחרי ששלחתי את החבילה שאלתי אותו על השעון והוא פתאום חייך נורא, והוציא מהמגירה את השעון והסמיק. ונוצר בינינו קשר של חיבה, גם הוא כנראה מאוד אוהב את הבן שלו, כשם שאני אוהב את הבן שלי. מהיום חיי המשלוחים בדואר יהיו שונים בתכלית אמרתי לעצמי, לא עוד נאציזם טורקי. צעדתי הביתה ועברו מולי ויאטנמי אחד ובחורה שחורה, חשבתי לעצמי משום מה, שבאיזשהו אופן מאוד מעוות, אני חולק איתם, היסטוריה של קיפוח ואלימות, כי הורי הוריי ואבות אבותיהם היו במשך שנים בובת הסמרטוטים של אירופה, שאפשר לנעוץ כידונים ולבעוט כאוות הנפש האנושית. אלא שאותם מלוכסנים וכהי עור חווים עדיין את אותה ההיסטוריה. נזכרתי במה שא' אמרה לי, אשתו של חברי הטוב, שאביה ויאטנמי, שפגשנו אותם בגלידה, המלצתי להם על הסדרה על ויאטנם, והם אמרו שהם מתכננים לראות אותה כשיהיו תכף בארה"ב, אלא שא' אמרה שאולי זה לא רעיון טוב, כי היא לא רוצה לפתח את השנאה שהיא מדחיקה טוב טוב כנגד האמריקאים דווקא כשהיא שם בארה"ב, ופתאום הבטתי בה מזווית שמעולם לא הבטתי בה, ותהיתי לעצמי כמה אני מתנשא שלא חשבתי ממש אף פעם מאיזה פוסט טראומה היא מגיעה.

כשהגענו לגלידה חיכיתי עם פלאפי בחוץ כי אסור להיכנס, הוא אורב לכדורי גלידה שיפלו, ואני בחרדה שהוא יתקוף כדור שוקולד כי שמעתי שהם מתים מזה או משהו. בכורי נכנס עם לאה לגלידריה ויצא משם עם שני כדורים פסיפלורה וצ'יז קייק בוופל תוצרת בית לו, וכדור שוקולד עוגיות ללאה. נלחצתי, כי לאה היא המטרה הכי קלה של פלאפי, קפיצה קטנה והוא על הכדור, והבנתי שיש פה סכנת מוות, אז הוריתי ללאה להרים כל הזמן את הגביע מעל ראשה כדי שפלאפי לא יגיע. ולאה הקשיבה להוראותיי והרימה את הגביע מעלה מעלה עם השמלה המתוקה שבחרה לה, ובכורי צחק ואמר שהיא נראית כמו פסל החירות של אמריקה. ואמרתי אני לעצמי שלא ישנן בדיחות, שהוא מצחיק ומבריק כלי להתאמץ. בכורי שאל למה הבולבול של פלאפי בחוץ, אמרתי לא שאני לא יודע, הוא אמר שכל פעם שהוא נלחץ הוא מוציא את הבולבול, חשבתי על זה שזה גם היה דפוס פעולה שלי פעם. בכורי שאל אם פלאפי יקבל כלבה אישה אם נחזור לישראל, ואמרתי לו שאני לא יודע מתי נחזור. פגשנו עוד כלב גולדן גדול ומתוק ששיחק עם פלאפי נורא יפה, בכורי אמר שזה מדהים איך כלבים מסתדרים אחד עם השני ואיך הם נהיים ישר חברים, וחבל שזה לא ככה גם עם אנשים, וליטפתי לו את הראש ואמרתי לו שאני אוהב אותו. הלכנו לגן המשחקים להתנדנד קצת ולתת לפלאפי לרוץ, בכניסה לגן לאה ראתה פרפר והצביעה עליו, ואני משום מה החלטתי להגיד את שמו בגרמנית ויצא לי 'פלוכטלינגה' ובכורי הסתכל עלי ואמר זה לא פלוכטלינגה, זה שמטרלינג, פלוכטלינגה זה פליט. והודיתי בפניו שאני לא יודע למה יצא לי פליט. בגינה בכורי רץ ופלאפי רדף אחריו מנשכך את רגליו, בסוף הריצה, כשלבכורי נגמר הכח והוא התכופף לרצפה, פלאפי קפץ עליו ונישכך ושריטרט, ובכורי אמנם צחק אבל רצה שיפסיק ופלאפי לא הפסיק, ואמרתי לו שהוא חייב ללמוד לדבר אל פלאפי ולעמוד על שלו, שבסופו של דבר מה שתשדר לו זה מה שהוא יבין, ואם אתה נותן לו לנשוך אותך ולא באמת מתכוון שיפסיק הוא לא יפסיק, צעקה טובה ואמיתי אחת תמיד עובדת, וזה אני יודע מנסיוני הרב איתו ועם אחיו. לרגע אחד לאה שיחקה לה בגפה במגלשה ובכורי התנדנד לו, אז התיישבתי על ספסל ובאתי להביט בפייס, אתמול כתבתי פוסט לא משהו אחרי תקופה די ארוכה אבל האינטרנט לא נענה לי, והחזרתי את האייפון לכיס. הסתכלתי על כל הסיגריות שסביב הספסל, ונזכרתי איך בפרק השלישי מספר אחד מלוחמי צבא צפון ויאטנם, איך היה להם קל לארוב לצבא האמריקאי שתמיד השאיר אחריו את בדלי הסיגריות שלו. מהר מאוד נדרשתי לנדנד שוב את לאה, נגמר החופש שלי. התכוננו לחזור הביתה, הילדים היו כבר רעבים לפלטת הירקות שהבטחתי. ביקשתי מלאה שתביא את הנעליים מליד הנדנדה, אחרי מסכת שכנועים היא נעתרה לבקשתי ורצה בחול להביא את נעליה, אלא שבדרך צרחה לפתע והחלה לבכות, היא הראתה לי שהרגל שלה נפצעה ודם זלג מכפתה. הרמתי אותה ולקחתי אותה אלי, בכורי אמר ששוב היא דרכה על צרעה בטח, באיטליה היא דרכה פעמיים, והיא בקושי בוכה, יש לה סף סבל מטורף. החלטתי מיד ללכת הביתה לשים לה את הרגל במים ולחבוש לה אותה כי הדם זלג וביקשתי מבכורי שיחזור עם פלאפי אחריי. בראש לי דמיינתי שהיא דרכה על מזרק עם איידס, הגינה שלנו הפכה בשנתיים האחרונות למעוז נרקומנים, עקב השתלטות פליטים שגרו ממש מולנו עליה, בכורי פחד היה ללכת לשם אחרי שזרקו עליו פעם אבנים וגנבו לו פעם שעון וראה שם פעם נרקומנים מזריקים, ואפילו שכבר הגינה קיבלה עדנה מחודשת אחרי שהפליטים עזבו עדיין באים שם לפעמים נרקומנים ומשאירים שם מחטים. ופתאום מתוך המחשבה המטרידה הזו, כשלאה על ידיי, בכורי אמר אולי נכנס לה סמים לרגל, ואמרתי לו שיסתום ושיפסיק תמיד לחשוב על הגרוע מכל. שמתי את הרגל של לאה מתחת למי הכיור והסתכלתי, זה לא היה נראה כמו מחט או צרעה, פשוט מין קילוף משהו שנכנס לה בעור. אמרתי לבכורי שאני חייב לחזור רגע לגינה לראות מה זה יה ואז ללכת לקנות כמה ירקות. בכורי אמר שאני אקח איתי שקית כי פלאפי בסוף חירבן בכניסה לבית אחרי שלא חירבן כל הצהריים. לקחתי שקית ואספתי את ארבעת גלליו ושישבו מסוגרים בשורה זה ליד זה. בגינה נברתי בחול בחיפוש אחר מזרקים או צרעות, מצאתי רק מן ענץ עם קוצים שמשום מה הזדקר מן החול, זה היה בדיוק איפה שלאה צרחה, נרגעתי. חזרתי עם ירקות ופירות הבית הוהכנתי את הפלטה עם הבלסמי, הילדים טרפו אותה וביקשו שאכין ביצים. טיגנתי שלוש ביצות עין, בכורי שאל למה בביצים אין בעצם אפרוחים, ובאתי להסביר לו אבל ברגע האחרון אמרתי לו שאת זה ישאל את ש', הרוצחת השקטה, כי אני מנסה להתעלם מזה. הבטתי בהם אוכלים, לאה הילדה הכי עם הכי הרבה חיים שנתקלתי בחיי, היא דבר כל כך מהמם, קשה לדבר עליה. בכורי כל כך מתוק, כל כך בוגר, כל כך עוזר, בחלק השיחה שלו עם אמא שלו בטלפון הערב, היא ביקשה ממנו שינסה לעזור לי, והוא ניגש אלי ואמר לי שהוא ישמח להישאר עם לאה בבית בזמן שאני אלך לכתוב, ואמרתי לו שיפסיק לשמוע לאמא ולא יציע לי עזרה כי הוא כבר עוזר מספיק וכל כך כיף לי להיות איתו. חשבתי איך מילד שכל הזמן הייתי איתו במלחמה פתאום כל מה שאני רואה בו זה לב ענק וטוב שרק ממתיק בי רגעים. אני יודע שעוד יגיעו שוב עימותים, אבל אני רק מחכה להם, לירות בהם חצים של אהבה אליו, כי הוא אדון חייו, והוא אחר ממני, ומה שהוא אוהב ומבין וחושב, הוא נכון בדיוק כמו מה שאני אוהב ומבין וחושב. והבטתי בפלאפי וחשבתי כמה מזל יש לו שהגיע אלינו, איך אנחנו אוהבים אותו, וכמה אנחנו מחבקים ומנשקים אותו, ואיך הוא לא רוצה לעזוב אותנו, ואנחנו לא אותו, והוא יושב לי עכשיו על קצות אצבעות רגלי בזמן שאני כותב, ואני יודע שגם אם הוא מתגעגע עוד לאימו, שממנה נלקח מתישהו, אני מצליח לפעמים, כשאני לוקח אותו לידיי, לתת לו חום פרווה אימהית.

ואז הגיע הערב. בכורי ביקש שלפני שהלילה יורד הוא רוצה ללכת להביט במכוניות. המתוק הזה יורד שלוש ארבע פעמים ביום לכיוון הכביש הראשי ומסתכל על מכוניות, כל מכונית שצדה את עינו הוא רושם אותה ברשימה, ככה למשל היום הוא רק שני פרארי, חמש פורשות, אסטון מרטין אחת וטסלה, הוא בטירוף על מכוניות, ואני לא מבין ממה הוא נלהב, למרות שבדיוק באותו גיל, הייתי חולה מכוניות בדיוק כמוהו ואולי יותר ממנו, אבל היצר האמפירי שלו, הרישום, התיעוד, הצפייה השקטה בחיי הכביש, מרגשת אותי, הילד שלי כל כך אוהב להסתכל.

נשארתי לבד עם לאה והתכוננתי להרדמה הארורה, כשחשבתי שהיא כבר מסתיימת גיליתי שהיא רק התחילה. פלאפי לא הסכים לעזוב את החדר של לאה, מנסה להתחבא מתחת ללול, הם מתים אחד על השני. לאה ביקשה שייצא, אמרה שזה החדר שלה, הוא נעמד ליד הדלת ויילל, איימתי עליו שאסגור אותו בהול. לאה רצתה פרפר נחמד שאשים לה, אבל לא מצאתי את הדיסק, הצעתי שירי חג החנוכה, והיא דחתה אותם על הסף. בסוף מצאנו פשרה בצ'יטי צ'יטי באנג באנג, למרות שזה ארוך טילים. אלא שאז התבשרתי שאין מוצץ, והתחלתי בחיפוש בעל הבית של המוצץ, והתחלתי לדפוק על הקירות מעצבים שאין מוצץ, והתחשק לי לבעוט בפלאפי שכרסם את כל המצבור שהיה לנו, ולאה ייללה מוצץ מוצץ וכבר חשבתי להכריז בפניה שמהיום היא נגמלת אבל בסוף מצאתי את המוצץ, תקוע בין המיטה לקיר והיה לרגע שקט. אלא שאז לאה ניצלה את מומנטום האני מתגעגעת לאמא בשביל לסחוט ממני חלב קוקוס, ואמרתי טוב, וחיממתי לי חלב והבאתי לה, והיא לגמה את כולו בשוט אחד וביקשה עוד, ואמרתי לה שלא, והיא ייללה, ואמרתי לעצמי שאין לי כח לזה יותר, וסגרתי את הדלת עליה ואמרתי לעצמי שעד שאני לא מוריד ג'וינט אני לא מתפנה אליה, כי אני הולך תכף להיות אלים. והזמן שאני מגלגל לי לאה קוראת לי מעבר לדלת הסגורה 'אבא אבא אבא אבא אבא אבא אבא.....' ואני לוקח את הזמן לגלגל ולעשן ולאפר, ולאה ממשיכה ב'אבא אבא אבא' בלי הספקה. ובא לי לדפוק עליה צרחה ולהסביר לה שזה פשוט לא הגיוני שהיא ואחיה הקטן צמודים לי לוריד כל היום, הולכים לכל מקום שאני הולך, ומבקשים ממני שבע פעמים קקי, שש פעמים אוכל, וחמש פעמים לשתות, ארבע פעמים לשטוף ידיים, שלוש פעמים לנגב, פעמיים למגלשות, ופעם אחד אלוהים תעזור לי. וכבר באתי להרים את הצעקה אבל אז נכנסתי בדלת עם כל האהבה שנותרה בי ולאה ביקשה שאשיר לה 'לילה לילה', ולמרות שלא היה בי שום רוך, נשענתי על לולה והתחלתי לשיר לה, והיא עצמה מייד עיניים, וליטפה את קורקבנה ונרדמה. לכאורה, כי כשהפסקתי לשיר היא פקחה מייד עיניים וביקשה עוד. וחזרתי על הטעות רק עוד פעם אחת, כי בעוד הבא שלה שכבר חשבתי שהיא ישנה, אמרתי לה שאין סיכוי ולילה טוב, והיא התחילה לקרוא לי שוב 'אבא אבא אבא'. ופלאפי, שכבר שיחררתי אותו נכנס שוב לחדר שלה מתחת ללול, ופחדתי שהוא ישתין שם או משהו, אז קיפלתי את המיטה שעוד פתחנו לאורחינו החמודים, והכנסתי את הסדין והשמיכה לארון. ולקחתי את פלאפי בידיי, והתחלתי לנשק ולחבק אותו פתאום, והגשתי אותו ללאה לחיבוק ונישוק, ולאה חיבקה ונישקה אותו ארוכות, ואז ביקשה חיבוק גם לאבא, והיא חיבקה ונישקה אותי, ואז היא ביקשה חיסוק משולש, וחברתי את פלאפי ולאה ביחד, ונישקנו אחד את השני, ויצאתי את החדר, וחשבתי שלאה אחרי כל הרוגע הננסך הזה תירדם, אבל היא עוד לא הייתה קרובה וביקשה שאביא לה עוד סיפור למיטה. ובכל הזמן זוגתי מנסה לפייס אותי בווטסאפ ושואלת למה אני לא עונה לה ולמה אני קצר איתה ואולי נדבר, ולי אין כח לדבר עכשיו, אני רוצה לכתוב את היום הזה, שתקרא, אין לי כח לדבר איתה עכשיו שיחת חולין ופיוס, כי עכשיו אני עייף ובא לי רק לכתוב ולראות טלוויזיה. והיא נעלבת אני יודע אבל לא אכפת לי, כי למרות שהיא נכלבת אני יודע גם שהיא עכשיו באיזה בר בתל אביב מעשנת ושותה ולא באמת אכפת לה ממני כרגע, ואני מבין אותה, אבל אני מבין גם את עצמי. האמת שדמיינתי אותו לפני כמה רגעים, עוד כמה שנים, אחרי שאמות, בוכה בביתו של גבר אחר. וכשהסטלה נכנסה לאה נרדמה, והתחלתי לכתוב את הפוסט, ופלאפי בינתיים התחיל להיות לא שקט אז חשבתי שהוא רוצה להשתין , אז בניגוד לכל רצון שמתי כפכפים ובאתי לצאת איתו בחושך, והוא עמד על ראש גרם המדרגות ולא זז, ואמרתי לו 'בוא כבר אידיוט, בוא להשתין' והוא נעמד ולא זז, ועליתי בחזרה עליו ודחפתי אותו בעדינות, מדרגה מדרגה, והוא כאילו סרב לרדת, עד בשרגע אחד כמעט נתתי לא בעיטה חזקה שהייתה מעיפה אותו מכל המדרגות, אבל שמרתי על כל רוח, והדחיפה הפילה אותו רק שתי מדרגות, וכעסתי על עצמי, ואמרתי לו מה הסיפור שלך מה אתה לא רוצה להשתין, ויצאנו לחצר האחורית והוא עמד שם ולא זז, ואמרתי לו כנס לשיח ותשתין אבל הוא לא זז, אז הרמתי אותו ושמתי אותו בשיחים והוא חזר בחזרה אלי, ושוב שמתי אותו והוא שוב חזר ושוב שמתי אותו והוא שוב חזר ושוב שמתי אותו ופתאום הוא התכופף שוב, כמו גרמני שמשתין בישיבה והשתין איזה שעה, ותהיתי למה האידיוט הזה לא עשה את זה כבר מלכתחילה, מה הקטע שלו ושל אחותו הגדולה לשגע אותי כל היום, אני נותן להם את הנשמה אני נותן להם ,אז למה לשגע אותי למה. ואחרי שהשתין עלה איתי במדרגות, וחיכיתי לו ליד הדלת אבל הוא עשה עצמו לא נכנס, ריחרח את שטיחון הנעליים ואז פתאום כרע והתחיל לחרבן, וצעקתי 'לא פה אידיוט' והרמתי אותו בידיי, וירדתי במדרגות וחתיכות של קקי נפלו כל שלוש מדרגות, ובסוף כשכבר הגענו לחצר האחורית נשאר לו רק חתיכת קקי גלמודית, אז חזרנו לדירה ויצאתי עם חומר ניקוי וניירות מטבח וניקיתי את חדר המדרגות. וכשחזרתי הביתה הרמתי את פלאפי ונישקתי אותו וחיבקתי אותו והושבתי אותו עלי על הספה וליטפתי ונתתי לו תחושה שאני אמא שלו, והוא עצם את העיניים ושמעתי אותו מתייפח בנחמה כלבית כואבת. ואז יצאתי שוב החוצה, כי נזכרתי שבעצם לא ניקיתי את הקקי שנאר בחצר, ופתחתי את האור בפלפון והארתי על הקקי, וניסיתי להרים אותו עם שני רעפים שבורים והוא החליק לי, אז שמתי את האייפון בפה והפעם הצלחתי להרים את הקקי הגלמוד ולהשליך אותו לפח. ובחושך הבחנתי פתאום בעיני חתול שחור ונבהלתי, ונזכרתי איך בפרק שש היה את הסיפור הזה של הטייס שנפל בשבי הצפון ויאטנמי, ואחרי עינויים ומה לא, מוכה רעב, הוא החליט לצוד את חתולו של מפקד המכנה ולאכול אותו, והם אכן תפסו את החתול, הפשיטו את פרוותו, קצצו את רגליו וראשו ובישלו אותו. אלא שאחד החיילים ראה את כפות החתול, וכעונש העבירו את האסירים ואותו עינויי מוות, שהוא אחד היחידים ששרד אותם, למרות שקשרו לו את שלד החתול כשרשרת.

אני שמח שסיימתי לכתוב את כל הנקודות שלי, אני לא יודע מה האיכות של הטקסט הזה, לעצמי אני חושב,שאם הייתי אני הייתי מוצא אותו מאוד משעמם, אבל בגלל שרק לעיתים רחוקות אני אני, אולי אני טועה לגבי הטקסט הזה. אבל הרישום היומיומי הזה הוא תוצר ישיר של זמן מרובה עם המשפחה, זה דבר משמעם נורא ומייאש ומייגע, אבל אני מוצא את עצמי מוצא בכל פינה בו רגעים של חסד ויופי, שדי טומנים בחובם את כל הבחירות של חיי. אז אני כותב אותן ברשימות ומנסה לפלוט אותם בסוף היון, זה לוקח הרבה זמן ולא נראה לי שיש לזה כמעט קוראים, אבל אני עושה את זה לעצמי. בטיול שלנו לאיטליה לפני שלושה שבועות, ניהלתי כל יום יומנים בפלפון, כי לא היה לי אינטרנט כל הטיול, אבל בערבים הייתי עייף וחרמן מדי בשביל לכתוב, והשארתי אותם ככה, כרשימות. ואני דואג שלא אכתוב אותם, ולא אפתח אותם, כי אלו היו ימים עשירים בחוכמת ילדיי, שזאת החוכמה שאני מוצא את עצמי מתעניין בה יותר מכל חוכמה אחרת שאי פעם נתקלתי בה, אולי כי הם שלי או אולי כי יש שם באמת משהו עמוק מאוד. אני מקווה שאכתוב לעצמי את ששת ימי איטליה הארורים, ואולי אפילו אוכל לכתוב שנה שלמה, שתהיה מין המאבק שלי עם היום יום המשעמם, שיוכל להתאגד ולהיכרך לכדי ספר אחד, שאף אחד אף פעם לא ירצה לקרוא, אבל אולי אנשים יאהבו לשבח.