הכפפות הורודות/ יוני 2020

כל ערב בשבוע האחרון נשכב בכורי על המיטה, מתכסה באוזניות ומתחיל לשיר עם עצמו ראפ בגרמנית. לא פשוט לו לאחרונה- אישית, חברתית, לימודית. הוא, יותר מכולם, רצה לשוב לארץ, ודווקא הוא הכי מתגעגע. השיניים שלו כבר גדולות אבל פיו ופניו עוד קטנים. הוא עוד ניגש לגעת ולחבק אבל בו בעת כבר נרתע. כולו באמצע עכשיו, בין היקלטות לגעגוע, בין עבר ילדותו לעתיד בגרותו, בין הזרות של אז לזו של היום. אבל בלילות, בחדר לבד, הוא מיטלטל בלול מיטתו לערש הגרמנית ונרדם אל העברית. 

גם ינוקא לא רצה לעזוב. אלמוג ליבו צמח לו בים גרמניה. הוא שיחק בגרמנית, חשב בגרמנית וחלם בגרמנית, אלא שפתאום באו מטוס ומזוודה ולקחו לו את הגרמנית במכס. עם סוף הסגר הקורוני העברנו אותו לבית ספר חדש, כל בוקר הוא קם בשמחה וחוזר הביתה עם אותיות ומילים וסיפורים, אך כשאני מנסה לדבר איתו קצת בגרמנית הוא מהנהן לי שלא.

אלא ששלשום זוגתי צילמה סרטון לבית הספר שלה בה היא וינוקא סוקרים יחדיו את אלבום ילדותו. הוא הביט בדממה בתמונות הישנות: הוא זוחל על פארקט הבית, הוא מתנדנד על נדנדת גן המשחקים, הוא ופ׳ אהובתו במסיבת פיג׳מות זוגית, הוא בחברת כל חבריו לגן שכה אהב. ואז, פתאום, הוא הוריד לזוגתי את המצלמה וביקש ממנה שדי, שתפסיק לצלם. וזוגתי כיבדה את בקשתו, הורידה את המצלמה, אבל לא פסקה מהקלט. ועל רקע התמונה השחורה אפשר היה לשמוע את בכיו של ינוקא, שפתאום כמיהה גדולה תקפה אותו. הוא תישאל את אימו למה עזבנו ומתי נחזור, ואחרי שקיבל את כל התשובות התעשת והירשה לאימו לשוב ולצלם.

ולאה, לאה הגורה לא הבינה דבר, היא לא רצתה לחזור ולא רצתה להישאר, עברית או גרמנית לא שינו לה, היא רק רצתה להיות קרובה אלינו, וכך זה היה. אלא שהיום, בדרך לגן, היא פתאום שאלה אותי מהמושב האחורי- ׳אבא, מתי נחזור לגרמניה?׳

׳נחזור לגרמניה?!׳ חזרתי משום מה על שאלתה

׳כן׳ אמרה לאה ׳אני רוצה לחזור לגרמניה ולהביא ממנה את הכפפות הורודות שלי, שכחתי אותם שם׳

ופתאום נזכרתי אני בכפפות הורודות שלה והתחלתי דומע משום מה.