נסיעה לחרמון/ פברואר 2020

בחמישי על הבוקר לקחתי את הילדים לחרמון. כבר בתחילת החורף הבטחתי להם שנלך, אבל כל פעם מחדש מצאתי תירוץ חדש ללמה גם השבוע זה לא יקרה.

׳אתה בכלל רוצה לנסוע אבא?!׳ שאל אותי בכורי המתוק שהרגיש שמשהו קצת רקוב בממלכת ההבטחות של אביו.

׳בטח... בטח שאני רוצה׳ שיקרתי.

׳נו, אז יאללה, בוא נסע שבוע הבא, תכף כל השלג כבר יימס׳ אמר בכורי.

לקראת תשע הכנסתי אותם למכונית ובלב כבד יצאתי לדרך.

למה לב כבד?

א) בילדותי, תשע בבוקר הייתה כבר השעה שבה היינו מגיעים ליעד הטיול, וכיוון שאני עודני שבוי בכל כך הרבה ״אמיתות״ ילדותיות בנוגע למה ואיך נכון לעשות דברים, השעה המאוחרת העיקה עלי.

ב) בילדותי, להפסיד יום לימודים בשביל טיול משפחתי היה דבר בלתי נתפס בכלל, וכיוון שאני עודני שבוי בכל כך הרבה ״אמיתות״ ילדותיות בנוגע למה ואיך נכון לעשות דברים, העובדה שגרמתי להם להיעדר מבית הספר העיקה עלי.

ג) בילדותי, הייתה לנו כלבת פודל שקראו לה פיפי ואף אחד לא התייחס אליה, היום יש לנו כלב שקוראים לפלאפי וכולם אוהבים אותו ומתייחסים אליו, ולמרות שהילדים ממש הפצירו בי לקחת אותו איתנו בטענה שהוא מאוד יאהב את השלג, החלטתי להשאיר אותו בבית.

ד) מעבר לבגדים שהלבישו על עצמם, שמתי בבגאז׳ עוד תיק גדול עם בגדים ונעליים להחלפה, למקרה שיקפאו מקור. אלא שבאופן מודע לחלוטין ולגמרי לא ברור לי, בחרתי לא לקחת לבכורי עוד זוג נעליים להחלפה, והעובדה הזו העיקה עלי.

ה) בגלל שנהיה כבר מאוחר, לא טרחתי לחפש את הכפפות, שהיו איפה שהוא בבית, אז יצאנו בלי כפפות.

יש גם ו׳ ומ׳ וצ׳, אבל לא אלאה אתכם איתם פה.

הנסיעה החלה בויכוח על החלונות בין בכורי ללאה. בכורי טען שקר ונשאיר אותם סגורים, ולאה טענה שחם ושנפתח את כולם.

׳ברור שחם לך׳ כעס בכורי ׳ינוקא הלביש אותך כאילו אנחנו נוסעים עכשיו לקוטב המערבי׳

׳בואי׳ אמר ינוקא ללאה והחל מפשיט אותה מהשכבות, שישה במספר. עם גופייה לבנה וקטנה הייתה סוף סוף לאה נינוחה ומשוחררת אלא שעדיין היא ביקשה להותיר את החלונות פתוחים.

׳אין מצב לאה׳ אמר בכורי

׳קר לך כי אתה לא התלבשת טוב לשלג׳ טענה לאה בפני בכורי, שבאמת שם על עצמו רק חולצה וטרנינג.

׳אל תלמדי אותי איך להתלבש לשלג׳ אמר בכורי ׳אני חייתי שש שנים בשלג׳

׳גם אני׳ אמרה לאה

׳את רק בת ארבע׳ הוכיח אותה בכורי

׳זה לא משנה׳ אמרה לאה ובכורי זעף במנוד ראש.

׳מתי נגיע?׳ שאל אותי ינוקא ליד זכרון יעקב.

׳עד שנגיע כבר כל השלג יימס׳ אמר בכורי בשביל לעצבן

׳לא נכון!!!!!׳ מחתה לאה בצעקה.

׳כן נכון׳ אמר לה בכורי.

׳אבא זה נכון?׳ שאל ינוקא

׳לא׳ אמרתי

׳זה כן׳ התעקש בכורי ׳לא היינו צריכים לצאת כל כך מאוחר׳

׳טוב מה באת עכשיו להוריד לכולם...׳ התרגזתי על בכורי על שאמר בדיוק את מה שאני חשבתי.

׳היינו צריכים לנסוע לפני חודש׳ המשיך בכורי

׳אני יכול להסתובב ולהחזיר אותך לבית ספר׳ אמרתי ׳אתה רוצה?׳

׳לא׳ ענה בכורי

׳אז סתום קצת׳ אמרתי

׳אבא׳ התערבה לאה ׳זה לא יפה להגיד סתום׳

׳סתמי גם את׳ אמרתי ללאה והשלושה צחקו.

׳מתי נגיע אבא?׳ שאל שוב ינוקא

׳לפני עשר דקות יצאנו׳ גערתי בו ׳יש לנו לפחות עוד שעתיים׳

׳אהה׳ אמר ינוקא ואז שאל את בכורו אם ׳שעתיים זה יותר ממשחק כדורגל?׳

׳כן׳ אמר בכורי ׳זה כמו משחק עם הארכה׳

׳אההה...׳ אמר ינוקא ׳אז זה לא הרבה׳

׳מה?!׳ טפח לעצמו בכורי על המצח בתסכול ושאל ׳אפשר לפחות לשים מוזיקה מהפלפון אבא?׳

׳בטח׳ עניתי והענקתי לו את הבלעדיות על עמדת התיקלוט.

עד הכנרת שרנו יחד לכל הפלייליסט המעולה שלו, שהתחשב בטעמם של כל הנוסעים במכונית. אני קיבלתי את הקנדריק שלי, ינוקא קיבל את הבן אל וסטטיק שלו, ולאה קיבלה את האוטו שלנו גדול וירוק שלה. אלא שבתום המיקס ריצה בכורי את כולם עם ריצה על האלבום הראשון של שלומי שבן. יש מעט דברים שאני יותר אוהב מלהביט בהם בוהים החוצה, מקשיבים למוזיקה ומפנימים את המילים, ותמיד שכשמגיעים לשורה ׳מי מזיין יותר טוב אריק או אני?׳ הם צורחים ביחד וצוחקים, כאלו מתוקים אמא׳לה!!!!!

שמונה שנים לא נסעתי צפונה, מה שגרם לי לפספס את הפנייה בתל-קשיש וצומת גולני, שני מחלפים חדשים יחסית שלא הכרתי.

׳אבא׳ אמר בכורי ׳שלא תחשוב שלא שמתי לב שפיספת את הפנייה׳

׳בכורי׳ אמרתי ׳שלא תחשוב שאתה לא נודניק׳

הוא חייך ואני התחלתי משום מה לחשוב על איך נראית הקיבה של ישראל כץ אחרי הניתוח.

׳אבא אני רעבה׳ אמרה לאה ואני התנשפתי כי לא רציתי שנעצור לאכול כלום וחוץ מלחמנייה בלי כלום לא הבאתי להם כלום.

׳תצטרכי להתאפק מאמי׳ אמרתי

׳אבל אני רעבה׳ קבלה חזרה

׳הבנתי׳ אמרתי ׳אבל אין לי מה לעשות כרגע׳

׳מה הבעיה אבא׳ אמר בכורי ׳תעצור לה רגע בתחנת דלק׳

׳תגיד אתה מוכן להפסיק להתערב כל רגע?!׳ רטנתי בו, אבל עצרתי כמו אפס בתחנת הדלק הקרובה.

קצת אחרי עיילאבון, אמרתי להם להסתכל ימינה ולהגיד לי מתי הם רואים את הכנרת, אבל השלושה שתקו.

׳הראות לא טובה היום׳ קבע בכורי

׳יש לי ילדה בכיתה שקוראים לה ראות׳ אמר ינוקא.

׳אני מכירה ילד שקוראים לו כנרת׳ אמרה לאה

בכורי הביט בי דרך המראה כמו שואל מה עושים עם שני אלו.

׳אבא, אתה בכלל הבאת לך מעיל?׳ שאלה אותי לאה בדאגה

׳כן׳ אמרתי והתחלתי להסביר לה שבאמת לא מצאתי את המעיל שלי מברלין אז לקחתי מעיל שלא לבשתי מאז הצבא, שקוראים לו בעצם, ורק באותו רגע חשבתי על זה ״חרמונית״. לאה התעניינה למה לא לבשתי אותו כל כך הרבה זמן, ואמרתי לה ככה למרות שרציתי לספר את כל הסיפור על איך אחרי שיצאתי מהשירות הצבאי שלי בשטחים, נדרתי לא להחזיק יותר נשק, לא לבקר בשטחים ולא ללבוש אף פעם מדים, אבל את החרמונית שמרתי לי למזכרת. 

                                                   *

׳אבא, אני חייב להיות בצבא?׳ שאל ינוקא מייד אחרי אנקדוטת החרמונית שלי.

׳בגדול כן׳ אמרתי

׳ואני חייב להרוג אנשים?׳ שאל

׳נראה לך?!׳ התרגז בכורי ׳אתה יכול להיות ג׳ובניק... זה מישהו שלא עושה כלום׳

׳זה לא נכון בכורי שג׳ובניקים לא עושים כלום׳ אמרתי לבכורי

׳הם לא הורגים אנשים אבל׳ אמר בכורי

׳לא במו רוביהם, נכון...׳ אמרתי

׳אני לא יסכים להרוג אף אחד׳ הודיע ינוקא

׳אף אחד לא שואל אותך׳ אמר בכורי ׳אם מישהו יבוא להרוג אותך אתה תסכים להרוג אותו תאמין לי׳

׳אבל אני לא מאמין לך׳ אמר ינוקא

׳מה קשור?!׳ אמר בכורי ׳אני אומר לך שאתה תהיה חייב׳

׳אני אברח אז׳ אמר ינוקא

׳הם יתפסו אותך׳ אמר בכורי

׳אבא, הם באמת יתפסו אותי?׳ שאל ינוקא

׳תראו ילדים!׳ הסחתי את השלושה מן השיחה המתישה.

׳מה?׳ שאלו השלושה בסקרנות והביטו לכיוון האצבע.

׳שם׳ הצבעתי

׳מה זה?׳ שאל בכורי

׳מה זה?׳ שאלתי חזרה

׳זה הר החרמונית׳ אמר ינוקא

׳הר החרמון׳ תיקנה אותו לאה

׳אבל למה זה נראה ככה?׳ שאל בכורי

׳זה כי יש ערפל׳ אמרתי ׳אז אתה רואה רק את הכיפה המושלגת׳

׳זה נראה כאילו הוא מרחף בשמיים׳ אמר בכורי

׳אנחנו עולים עד לשם?׳ שאל ינוקא והתגלגל מצחוק של התרגשות

׳כן׳ אמרתי

׳אבל זה נורא בשמיים׳ אמר ינוקא

׳זה לא בשמיים ינוקא, זה רק קרוב לשמיים׳ תיקנה לאה

׳זה גם לא קרוב לשמיים׳ אמר בכורי ׳אין בכלל דבר כזה שמיים׳

׳יש דבר כזה שמיים׳ מחו לאה וינוקא ׳נכון אבא שיש?׳

׳תסתכלו על פריחה ילדים׳ הסחתי שוב את דעתם

׳וואווו׳ השתאה ינוקא עם עיני הים שלו נוכח הסגול והלבן של מטעי האפרסק והשזיף.

׳מישהו רוצה לנחש איזה עץ פרי זה?׳ שאלתי

׳אבטיח׳ אמר ינוקא

׳אבטיח לא גדל על עץ, ינוקא׳ הזדעקה לאה על הבורות הבוטאנית של אחיה.

׳נכון׳ אישרתי את הקביעה של לאה ׳אבל זה פרי קיצי אחר שאתה מאוד אוהב ינוקא׳

׳פטל?׳ שאל ינוקא

׳פטל זה לא בקיץ׳ כעסה לאה והרגשתי קצת שאני נמצא בסצנה גרועה של פרפר נחמד, ששבי הוא פעור ואוזה נרגנית, ואני דודו שאמור לשכך את הדיבייט העילג ביניהם.

׳אה אני יודע, אני יודע׳ אמר ינוקא ׳זה הפרי שאני מתגעגע אליו, נכון אבא?׳

׳אני לא יודע לאיזה פרי אתה מתכוון׳ אמרתי

׳נו אבא, זה שאני מתגעגע אליו׳ אמר ׳איך אתה לא זוכר?׳

׳איך אני לא זוכר?!׳ תהיתי ׳זה הגעגוע שלך, לא שלי׳

׳שזיף?׳ שאלתי

׳לא׳ ענה

׳משמש?׳ שאלתי

׳לא נו, הפרי הזה עם השערות, שיש עליו אבק תמיד׳ אמר

׳אפרסק׳ צעקה לאה

׳כןןןןןןן׳ קרא ינוקא ׳איך אני מתגעגע לאפרסק׳

׳אז הנה׳ אמרתי ׳העצים הסגולים עכשיו פורחים ותכף הם יתחילו לתת פירות׳

׳יששש׳ שמח ינוקא ואז שאל ׳אבל צריך לבוא עד לפה בשביל לאכול אותם?׳

׳מה אתה לא יודע כלום?׳ שאל בכורי ׳קוטפים את הפירות ואז מביאים את לסופר׳

׳כן אבא?׳ שאל

׳כן׳ עניתי ׳אתה באמת לא יודע את זה?׳

׳אני יודע׳ אמר ינוקא ׳אבל מה עושים עם הפרחים?׳

׳עכשיו אני רוצה ״אצלנו בחצר״ ׳ ביקשה לאה והצילה אותי משאלת הפרחים. בכורי מייד מצא את השיר בספוטיפיי והגביר את המנגינה.

השיר הזה תמיד מזכיר לי את הילדות, היה לי טייפ קסטות ליד המיטה ולפני השינה הייתי שומע את השיר הזה ומדמיין את כל ילדי כל העולם שבאים להתארח. אחרי השיר הגיע תורי לבחור שיר ובחרתי את ״רוק ווית׳ יו״ של מייקל ג׳קסון. כל כך הערצתי אותו בילדותי, ויום אחד, כשביקרתי בבית הקיט של סבא וסבתא שלי בשוויץ, אכלנו ארוחת ערב בבקתת עץ קטנה בהרים, סבא שלי ואני לא דיברנו בגלל איזה ויכוח שהיה לנו על גלוחי ראש, אני אמרתי שאין לי בעיה איתם והוא כמעט בכה, ובעוד אנחנו מתווכחים, מתוך מסך טלוויזיה פינתי הופיעה לראשונה הידיעה בדבר פרשיית הילדים של מייקל ג׳קסון, וברגע אחד חרב עלי עוד אחד מעמודי תום עולמי והרגשתי שהגג שמעלי תכף קורס, וסבא שלי הביט בי ולא הבין איך אני גונב לו את הדמעות. אחרי מייקל ג׳קסון הגיע תורו של ינוקא שרצה את ׳לקנות לך יהלום׳ של אייל גולן, ותהיתי כמה עמודי תום קרסו עבור ילדים וילדות בעקבות ההאשמות על גולן.

׳מתי כבר נגיע?׳ שאל ינוקא בתום השיר.

׳תכף מתוקים׳ אמרתי ׳אתם נורא נורא סבלניים, אני ממש גאה בכם׳

ובאמת הייתי נורא גאה בהם, כי הנסיעה הזו באמת התארכה, ואני זוכר את סיוטי ההגעה ליעד בילדותי שלי, אף פעם לא הצלחתי להרדם, אני זוכר שהייתי צריך להשתיק את עצמי בזמן שקורי עכביש נטוו לי בלב. והנה להם יש זה את זה, לא משעמם להם, לא בודד להם, הם חבורה פתוחה ומתוקה, פריחת אפרסקים בתוך מכונית.

׳אבא׳ שאל בכורי ׳אנחנו באלף שערים?׳

׳קריית שמונה׳ אמרתי

׳אהה׳ אמר בכורי ׳חשבתי כי ראיתי עכשיו הרבה דתיים׳

׳יש לא מעט דתיים בקריית שמונה נראה לי׳ אמרתי ׳ואגב קוראים לשכונה מאה שערים לא אלף שערים׳

׳וכמה שערים עשה מסי?׳ שאל ינוקא

׳מה זה קשור?׳ שאל בכורי

׳זה קשור לשערים׳ אמר ינוקא

׳אני לא מבין מה אתה מבין׳ אמר בכורי

׳רוצה לשחק ארץ עיר?׳ התגרה ינוקא

׳נו׳ אמר

׳אלף....׳ התחיל ינוקא למנות את האותיות

׳סטופ׳ אמר בכורי

׳דלד׳ אמר ינוקא

׳דנמרק׳ אמר בכורי

׳דרום קוריאה׳ אמר ינוקא בדיוק באותו הזמן

׳יפה׳ אמרתי ׳עכשיו עיר׳

׳דובאי׳ אמר ינוקא

׳דובאי זה לא עיר׳ הזדעק בכורי

׳דובאי זה כן עיר׳ אמרתי

׳לא...׳ התחיל להזדעק בכורי שלא ידע איך להסביר שמדובר באמירות, אבל אמרתי לו שאני מבין למה הוא מתכוון אבל זה גם עיר, הוא לא הסכים לאפשרות ובא לפרוש

׳חי׳ אמרתי

׳דב׳ אמר ינוקא

׳צומח׳ אמרתי

׳דובדבן׳ אמר ינוקא

כולנו הבטנו בינוקא שנראה כאחוז דיבוק הארץ עיר.

׳דומם׳ אמרתי

׳דומם׳ צעק ינוקא

׳כן׳ אמרתי

׳דומם זה דומם בדלד׳ הסביר ינוקא

׳מה?׳ שאל בכורי

׳דומם זה דומם בדלד׳ הסביר שוב ינוקא

׳הבנתי׳ אמר בכורי ׳אבל דומם זה לא דומם׳

׳אז מה זה?׳ שאל ינוקא

׳אתה יודע מה זה דומם בכלל?׳ שאל בכורי

׳דומם זה דברים שלא נושמים ולא מרגישים׳ אמר ינוקא

׳נו?׳ אמר בכורי

׳נו מה?׳ שאל ינוקא ובדיוק באותו הרגע החלה לאה לדגדג אותו ולשיר ״אתה תחת של שערות כמו של אבא, תחת של שערות מה נשמע? אתה רוצה לאכול את הביצים של פלאפי?״ וכולם נקרעו כולל אני, ותהיתי אם יש לי באמת כזה תחת שעיר שמגיע לו שיר.

׳תראו את אבא איך הוא שמח׳ אמר בכורי ׳ הוא הכי אוהב שהילדים שלו צוחקים, זה עושה לו זוננשיין* בלב׳

הסתכלתי עליו מחייך דרך המראה והתרגשתי על כמה רגש הבאתי לעולם.

על יד קיבוץ דפנה סיפרתי לילדים שפעם גרתי פה, אבל הם כבר קצת מאסו בסיפוריי ורצו רק להגיע. אמרתי להם ׳עוד קצת סבלנות ילדים, תכף מגיעים׳ והתחלנו מתעקלים ועולים אל מרגלות ההר. גם בי כבר החלה הנסיעה לתת את אותותיה, הגב שלי העיק ושריר התאומים שלי קצת נתפס מרוב דוושה. אבל התרגשתי לקראת הפסגה המושלגת כי הייתי בחרמון רק פעם אחת בחיי ולא זכרתי כלום. אבל העלייה לא נגמרה לה, עברנו את נווה אטי״ב עברנו את מג׳דל, והנה השלט ״ברוכים אתר החרמון״ והנה פקק, ארוך ארוך, עד שהעין מגעת.

׳לא!!!׳ זעקתי לשמיים ותפסתי את הראש. ידעתי שלא היינו צריכים להגיע, לא סתם אני דוחה את הנסיעה הזו כבר חודש, אבל יצאתי במיוחד בחמישי כי חשבתי בטח באמצע שבוע ריק, אבל הנה פאקינג פקק עד שהעין מגעת, והנה הצפצופים, והנה העוקפים, עד שנכנס כבר יסגרו את האתר, לא, לא, לא, לא הייתי צריך לקחת אותם לפה.׳

׳חבל שבאנו׳ אמר בכורי בדיוק את שחשבתי אני והוסיף ׳זה לא היה שווה את כל הנסיעה הזו׳

׳יווווו....׳ צרחתי ׳איזה בן אדם מעצבן אתה, אמאלה, למה אתה אומר את הדברים האלו׳

׳גם אתה חשבת עכשיו ככה אבא׳ אמר

׳מה אתה יודע מה חשבתי?׳ אמרתי בבהלה

׳כי למה תפסת את הראש?׳ שאל

׳סתם תפסתי אותו, מה זה קשור׳ היתממתי

׳אתה תמיד אומר אבא שאין סתם דברים׳ אמר בכורי

׳טוב סתום׳ אמרתי

׳זה לא יפה להגיד סתום׳ אמרה לאה

׳טוב תסתמי גם את׳ אמרתי לה

׳אז גם אתה אבא תסתום׳ אמרה לאה

והם שלושתם צחקו, ובאמת שוב נהיה לי הזוננשיין* בלב.

                                                                           *

האינסטינקט הראשוני שלי כשראיתי את הפקק היה לפרסס ולנסוע לאיזה מפל או נחל, אבל לא יכולתי לעשות את זה לילדים, הם כל כך ציפו ללובן הקר, דמיינו רכבל, חלמו על איש שלג, אז איך אפרסס להם- איך?

המתנו שעה ועשר דקות בפקק לקופות, המתנה שהתווספה לשעתיים וחצי שלקח לנו להגיע אל ההר עצמו. ומאותו רגע שבחרתי להמתין החל המח שלי להשליך את הרפש העצמי על האני על ידי האשמות וחיפוש תוכניות מילוט: ״למה יצאת כמו אידיוט מאוחר אם ידעת שיהיו פקקים?״, ״מה לא ידעת שחמישי זה כמו סופ״ש בשביל אנשים?״, ״למה לכם להמתין? הולך להיות מפוצץ הרי...״, אבל בשביל להשתיק את הקול הרודה הזה שבי, פתחתי חלון והבטתי בחיוך אל השמיים הכחולים שמעלינו.

׳אתם יכולים לשחרר חגורות׳ אמרתי לשלושת ילדיי למרות שאני יודע שרוב התאונות קורות כמה מאות מטרים לפני היעד. שחרור החגורות איפשר לדמות יציאה מן המכונית: לזוז, לגעת ולהתחכך אחד בשני, וזה באמת עזר, הם התקוטטו וצחקו במושב האחורי.

הבטתי בהם ונזכרתי שוב למה אני כותב עליהם כל הזמן: השכל עוד לא קנה שביתה בנפשם הרכה, הם לא חושבים על המילה תקווה ולא הוגים במחשבות ייאוש, הם נושמים ומרגישים, נפגעים ולא נוטרים, כל מה שהייתי מאחל לעצמי.

אחרי שעברנו את הקופות נכנסנו לאוטובוס שהסיע אותנו אל מרום האתר. בניגוד לכל היגיון וציפייה, דמיינתי שכשנגיע מעלה יהיה ריק, אבל כאמור השכל מתעסק בהבלים בזמן שבעולם הדברים פשוט מתרחשים ללא אולי ואבלים.

׳כמה שלג!!!!׳ התלהבה לאה נוכח הצחור הצחור הזה וזרקה עצמה על הרצפה, ינוקא ארה כדור שלג מלוא היד וזרק אותו על בכורו שבתורו השיב לו גם הוא בכדור, אבל אני לא ראיתי דבר מלבד המון האדם שהתגודד ברחבת המתחם, בתורי הרכבלים ובאתרי ההסעדה. הבנתי מייד שאין סיכוי שאנחנו עולים על הרכבל, על רכבת ההרים, או כל אטרקציה אחרת, כי אין מצב שאני גורם לילדים החמודים האלו ולילד החמוד שאני לעמוד עוד שעה בתור. רציתי לזרוק את הלב שלי לפח, לא ידעתי איך להתמודד עם האכזבה ובשתיקת נכאים נעמדתי בתור להשכרת המזחלות.

׳שתי מזחלות בבקשה׳ ביקשתי בתום תריסר דקות המתנה

׳זה תור להחזרת מזחלות׳ הסביר לי המחזיר ׳התור להשכרה הוא באשנב משמאל׳

נעמדתי עוד תריסר דקות באשנב משמאל עד שהגיע תורי.

׳שתי מזחלות בבקשה׳ אמרתי והוצאתי שטר של מאה, אלא שבדיוק אז הגיע גבר עצבני שעקף את התור, הכניס את הראש אל תוך האשנב והתחיל לספר בקצרה את הסיפור שלו ״הוא בא לפה עם הבת שלו, השכיר מזחלת והוא לא נהנה בכלל, ולכן הוא רוצה את הכסף שלו עכשיו בחזרה, כי אם לא הוא מזמין לפה משטרה, ועד שהוא לא מקבל את הכסף שלו חזרה, אף אחד פה לא משכיר מזחלת״.

׳אחי׳ פניתי אליו בפמיליאריות משפחתית ׳תן לי בבקשה להשכיר מזחלת, גם אני באתי לפה עם ילדים׳

׳אף אחד לא משכיר מזחלת עד שאני מקבל את הכסף שלי חזרה׳ קבע וחסם לי את הגישה לקופה

׳תן לנו לעבוד אחי׳ צעק המשכיר מתוך האשנב ׳אני אזמין עליך משטרה׳

׳אתה תזמין עלי משטרה?!׳ רתח משבית המזחלות ׳אני אזמין עליך משטרה׳

׳תזמין עלי משטרה׳ אמר המשכיר ׳רק תן לבן אדם לעבוד׳

׳על הגופה שלי אתה תעבוד׳ צעק המשבית ׳קודם כל תחזיר את הכסף׳

׳תן לי בבקשה לשלם׳ ביקשתי

׳הקופה סגורה׳ הודיע המשבית

הוצאתי את האשראי מהכיס וניסיתי למסור אותו מעל כתפו של המשבית למשכיר, אבל המשבית חסם לי את הגישה בגופו.

׳תעשה לי טובה׳ ביקשתי מהמשבית ׳אני מבין את הכעס שלך אבל תפריד אותו משלי, אני הגעתי הרגע וגם אני לא יכול לעלות עם הילדים לרכבל ולא יכולתי לעשות איתם כלום, אז תן לי לעשות את הטעות ולהשכיר מזחלת, סבבה?׳

והמשבית חשב על זה רגע, לקח צעד הצידה ונתן לי להשכיר את המזחלות.

׳למה הוא כל כך כעס?׳ שאל אותי בכורי סדרך למורד המזחלות המאולתר.

׳אני לא יודע בדיוק׳ אמרתי ׳הוא היה אלים אבל אני יכול להבין אותו. הוא בטח החליט לקחת יום חופש מהעבודה ולנסוע עם הילדה שלו לראות קצת שלג, והדרך הייתה ארוכה, והפקק לאתר הגיע עד שהעין מגעת, ועכשיו הוא קלט שאין רכבל, ואין רכבת הרים, ואין כלום חוץ מהמזחלות המצ׳וקמקות האלו, אז הוא התבאס׳

וכשסיים בכורי להקשיב, התיישב על המזחלת והחל לגלוש במורד. אבל אחרי שלוש מטר הוא נתקע במקום ונדרש לדחיפה, אז ירדתי לדחוף אותו, ופתאום צרח עלי איש האבטחה דרך המגפון ״אין להכנס למתחם המזחלות״ ובאמת כשהסתובבתי לעלות חזרה נכנסה בי מזחלת ישר בשוק שמאל ונאנקתי מכאב.

שבע דקות הזדחלו הילדים במזחלות עד שהחליטו שהספיק להם, ואני נשאתי עיני אל ההרים המושלגים ותהיתי מאין יבוא עזרי.

׳בוא נבנה איש שלג׳ הציע ינוקא ומייד השלושה החלו בבנייה, אלא שבגלל שלא הבאתי הכפפות, הבנייה הסתיימה תוך פחות מדקה כשהילדים מוכי שוק-פריז.

׳בוא נעשה מלחמת שלג׳ הציעה לאה, ובאמת, ישר נפתחה לה מלחמת ששת הדקות, שבסופה שוב כצפוי, ידיים קפואות ומיאוס מהיר.

בעודי מצטרף למלחמה מצאתי את עצמי מתלהב הרבה מעבר לרגשותיי, צעקתי וואו מעושה לאוויר וניסיתי לשחק אותה נהנה, אבל הרגשתי עליבות, והילדים הרגישו את עליבותי. אבל במקום להרגיש פאתטי, חשבתי לעצמי שאני חמוד, שאני בסך הכל מנסה ונכשל לצאת מכלא מוחי הצר.

׳תשמעו ילדים׳ לקחתי את לאה על הידיים וחשפתי את מחשבותיי ׳בתור מבוגר אני אמור עכשיו להגיד לכם ״תקשיבו ילדים, נסענו עד לפה, חיכינו בפקק, אז בוא נעשה את המיטב וננסה להנות, אבל אני לא רוצה להגיד לכם את זה, כי אני מבחינתי קוצה שתהנו ואם אתם רוצים אפשר ללכת ולהנות במקום אחר׳

׳אבל כיף לנו אבא׳ הודיע ינוקא

׳כן׳ אישרה לאה

׳בוא נשאר עוד שעה ונראה׳ אמר בכורי

׳אבל אתם נראים לי שאתם סובלים׳ אמרתי

׳לא אבא׳ הסביר ינוקא ׳פשוט קצת קר לנו׳

׳תראו׳ אמרתי והצבעתי על כלב פרוותי ומתוק שאכל את אף הגזר של אחד מאנשי השלג.

׳איזה חמוד׳ קראו הילדים ורצו לכיוון הכלב במורד והחליקו שלושתם על התחת. הם נקרעו מצחוק וניסו לעמוד אבל שוב נפלו, ושוב צחקו ושוב נפלו, בעוד שהכלב בינתיים עבר לזלול את אף גזר נוסף.

החלטנו פשוט לצעוד. לאה וינוקא עלו על המזחלות ואני ובכורי משכנו אותם במורד המתון. יום קודם, נפצעה ילדה קשה ברכבת ההרים, כי כנראה לא נחגרה. הבטתי באבנים המשוננות שבולטות מן השלג ודמיינתי את הראש שלה ניטח עליהם ונפער מדם. ליד רכבת ההרים היה מתקן נוסף עם תור קצר ובכורי ביקש שנעלה אז אמרתי יאללה. אלא שהתור אמנם קצר היה אבל ארוך כאורך מחצית משחק כדורגל. חיפשנו מקום לשים את המזחלות בלי שייקחו לנו אותם אבל לא מצאנו, אז פשוט שמנו אותם בצד וקיווינו לטוב.

׳אבא, אני צמאה׳ אמרה לאה.

ינוקא יצא רגע מהתור, הביא כדור שלג ואמר לאחותו ׳תאכלי׳

ולאה אכלה את כדור השלג ורוותה.

׳אמא׳ קרא ילד לאימו שעמדה מלפנינו בתור

׳מה?׳ אמרה האמא והסתובבה אל בנה

׳תראי׳ אמר הילד והראה לה את כדור השלג הגדול שהכין.

׳עוף עוף מפה׳ אמרה האמא והסתובבה חזרה לבעלה.

אני ובכורי הבטנו בעיניו של הילד הפגוע שפשוט עמד קפוא ולא הבין למה אימו כועסת. אני חשבתי שהבנתי מצויין, האם ובעלה, מאוכזבים ועייפים, החליטו כנראה גם הם, לעלות בלית ברירה על המתקן היחיד שאף אחד לא רצה לעלות עליו, אבל הילדים לא רצו, הם רצו לשחק בשלג, וזה הרגיז את ההורים שרצו לעשות לילדים שלהם יום כיף ובמקומו קיבלו יום עצבים.

׳למה היא ככה אמרה לו?׳ שאל אותי בכורי בשקט, שלא תשמע

׳כנראה לא טוב לה והיא לא מצליחה לשלוט ברגשות שלה׳ אמרתי

׳אבל למה זה אשמתו?׳ שאל

׳זה לא אשמתו׳ אמרתי ׳אבל ככה זה, כשאנשים לא מצליחים למצוא שקט בעצמם הם מתחילים לזרוק את הרעש שלהם על אחרים, זה עצוב אבל זה כל הזמן קורה׳

׳גם לי זה קורה הרבה׳ אמר בכורי

׳זה קורה לכולנו׳ אמרתי

בזמן שחיכינו וחיכינו הבטתי על שלושת הילדים ובכל רגע שיכולתי הבעתי כלפיהם גאווה ואהבה. יש בהם כל כך הרבה סבלנות, כל כך הרבה רצון טוב, כל כך הרבה אחווה, שהם מקיפים אותי בה עשרים וארבע שבע. לאה הייתה לי כבדה והרגליים שלה לחצו לי על השלפוחית. ינוקא הביט התחיל לדבר עם ההורים העצבניים ובכורי חישב והודיע שההמתנה לא תהיה שווה את השתי דקות של המתקן. אמרתי לו שאני דווקא מתחיל להנות מההמתנות, כי באמת, כי פתאום הבנתי שכל מה שרצינו זה קצת שלג, ושלג קיבלנו.

רגע לפני שעלינו על המתקן דפקה לי האם העצבנית עם הפלפון שלה על הכתף וביקשה ממני לצלם אותה ואת בעלה. אמרתי בכיף וכיוונתי את המצלמה לעברם, ברגע אחד הומר הזעף בחיוך וצילמתי אותם. ולמרות שזה נורא קל לצחוק עכשיו ולהגיד כמה זה מגוחך לעטות חיוך בשביל המצלמה, אני דווקא הבנתי אותם מצויין, הם לקחו את הילדים ליום כיף, נסעו בדרכים, המתינו בפקק, הכירו שנדפקו, והחליטו לחייך למרות הכל, לא בשביל להגיד לחברים תראו כמה כיף היה לנו בחרמון, אלא כדי להזכיר לעצמם שמלבד הם עצמם מישהו תמיד מביט בהם, לא משנה המבט אומר הטריק הוא תמיד לחייך אליו חזרה.

עלינו על המתקן, שתי דקות נישאנו מעל השלג, ואז ירדנו, והתחלנו לצעוד חזרה. למרות התקוות את המזחלות שהנחנו בצד לקחו לנו, כך שכבר נפרדתי בליבי מהעירבון של החמישים שקל.

׳אבא אני רעב׳ אמר ינוקא

׳גם אני׳ אמרה לאה

׳אני אהיה רעב׳ אמר בכורי

׳תכף נגיע לאוטו וניסע למסעדה׳ אמרתי והרגשתי שאני רעב יותר מכולם אבל לא אמרתי.

עלינו על האוטובוס שהוריד אותנו מטה לחניון, היום הזה והקיבה שלי כרסמו בי, ורציתי לצעוק, אבל במקום לצעוק ליטפתי את כל ילדיי על פדחתם ואמרתי להם כמה כיף לי איתם, כמה אני גאה בהם, כמה הם חכמים וכמה הם מלמדים אותי, ולמרות שהדיבור היה גם הוא מעושה, כל מילה הייתה בו אמת.

ראיתי שינוקא ממש זועף ושאלתי אותו ׳הכל בסדר ינוקא?׳

׳אבא אני כועס כשאני רעב, זה לא עלייך׳ אמר והביט בי בעיני הרקיע שלו, ולא ידעתי נפשי מרוב חוכמה ורוך. ליטפתי את לאה שנחה לי על גומת הכתף, ובכורי ביקש שאבטיח ש ׳נבוא לפה שוב׳.

ובפעם האלף הבנתי שכמו משקפיים על ראש אדם, אני מחפש לי את החיים כשהם נמצאים לי ממש על המצח.

                                                                           *

עם שנכנסנו לאוטו הבטחתי לילדים שהנסיעה חזרה תהיה קצרה יותר מהנסיעה לפה. בכורי לא הבין איך זה ייתכן, הרי אנחנו חוזרים באותה הדרך. הסברתי לו שאני לא מדבר על קילומטרים או על זמן אלא על איזשהו מרחק שבלב. כשאתה יודע שבסוף הדרך מחכים לך מיטה ובית אתה מפסיק לאמוד את הזמן, וכשאתה לא אומד כל הזמן את הזמן הזמן לא עומד או מועד, אתה עובר בו והוא כבר אינו.

לאה ביקשה להיחגר בעצמה אבל לא הצליחה להכניס את הלשון לאבזם. בכורי כבר רצה שנצא לדרך וכפה את עזרתו עליה אבל היא התעקשה שלבד, והתחילה לצרוח ולצרוח ׳לבד לבד, אני רוצה לבד!׳ עד שנרדמה לה במושב- לבד.

יצאנו לדרך, בכורי שאל אם הוא יוכל קצת להיות בפלפון, אמרתי לו בבקשה. ירדנו מטה בין שיפולי ההר, ינוקא הוקסם מקלעת נמרוד ושאל מה זה אבל מעבר למבצר לא ידעתי להסביר לו מה זה כי שכחתי, פרות יפות מראה ובריאות בשר התפרקדו בצד הדרך, למטה בעמק החולה הכל הוריק והכסיף, וכל היופי החולף הותיר בי תחושה חזקה של החמצה. והסבתי את תשומת עיניו של בכורי ואמרתי לו ׳תראה איזה יופי, תראה איזה יופי׳ כי רציתי שגם הוא יחוש את תחושת ההחמצה והיופי החולף, אבל בכורי רק הרים את עיניו מהמסך באדישות ואמר ׳כן, יפה׳.

כשנגמר לו ההר אמרתי לעצמי שזה מדהים שחייתי ממש פה, בקרבת מקום ומעולם לא עליתי עליו. למעשה, במשך שנת חיים פה לא עשיתי דבר, הייתי כל היום שוכב במיטה של הדירה בדפנה ומעשן סיגריות שבדליהן היו שורפים לי את החולצה. בדיוק יצאתי מהצבא ואחרי שנה וחצי בהם ירדתי אל חייהם אנשים, מנעתי מהם את דרכם הביתה, הטלתי בהם חשד תמידי, הפקעתי מעצמי את כל הערכים שעל פיהם חונכתי, דיכאון גדול נכנס בי. לא רציתי לכפות את נפשי או גופי על אף אחד, חלילה לא לפגוע, חלילה לגעת, לא לדרוס, לא לאנוס, שכבתי כרכיכה בבית וחיכיתי לזמן שיחלוף.

כשחלפנו על פני קיבוץ דן, עלה בי סיום הקשר שלי עם בת הזוג שלי אז. באתי איתה ערב אחד לבר הפטרייה, ואנשים פשוט עלו לבמה וניגנו אז גם אני עליתי. התיישבתי ליד האורגן והתחלתי לנגן ולשיר את ׳סוף היום׳ של מתי כספי, כדי להודיע לה בשיר שזה נגמר בינינו. אבל לא באמת ידעתי את האקורדים וגם שכחתי את המילים, אז אחרי כמה תיבות, פשוט נדמתי, דפקתי חזק על הקלידים, וירדתי מהבמה. באותו הלילה היא הלכה לשכב עם אחר, קיבלה פטרייה באיבר מינה, ובזה זה נגמר בינינו.

׳אבא איפה אוכלים?׳ שאל ינוקא

׳ממש פה׳ אמרתי ופניתי למתחם גן הצפון ׳במסעדה האיטלקית׳

׳אבל זה לא מסוכן?׳ שאל

׳מה מסוכן?׳ שאלתי

׳לאכול במסעדה איטלקית׳ אמר

׳למה?׳ שאלתי

׳בגלל הקורונה׳ אמר

׳חחח׳ צחקתי ויצאנו את האוטו. ׳אם תרצו, אקח אתכם אחר כך לנחל פה, שהייתי הולך אליו פעם כשהייתי גר פה׳

׳אנחנו רוצים׳ אמרו לאה וינוקא

׳אני מעדיף שנחזור כבר הביתה׳ אמר בכורי

התיישבנו במסעדה. מלצרית עם עיניים חודרות שירתה אותנו ואני השבתי לה מבט ונתתי לעיניה לחדור, אז היא הסיטה מבטה. חשבתי על כמה אנרגיה וזמן אני מבזבז בלהיות נראה ונחבב, סתם כי לפני שלושים שנה חייתי בבית שבשביל שישמעו אותי בו הייתי צריך להיות או חמוד נורא או שנוא נורא.

בזמן ההמתנה למנות, הילדים החליטו לעשות סיבוב במסעדה, בכורי בהה במטבח, ינוקא נעמד ליד המארחת והתחיל לחפור לה, ולאה ניסתה לקפוץ מכיסא בר למשנהו. אני הבטתי בהם ושקעתי במחשבה על הנחל הישן. הייתי פותח שם את הבוקר, נכנס אל תוך הזרם השוצף של מי השלגים ונסחף בו כמו בול עץ. לא רציתי לחיות באותם ימים, כלומר כנראה רציתי, אבל הרצון הזה היה שקוע עמוק בקרקעית שלי.

נזכרתי בפעם הזו, כמה שבועות לפני שנפרדנו, על הפעם הזו שביליתי שם עם ר׳, חברתה הטובה של בת הזוג שלי דאז. היא החליפה מולי לבגד ים והגוף הלבן והנימוח שלה נחרת לי עמוק בתוך התשוקה. דיברנו שם על עניינים שבשכל, אבל דווקא הם הצלילו לי את ההבנה על כמה רע היה לי, והרגשתי קרוב אליה, ורציתי להניח את ראשי על ירכיה ולנוח, אבל במקום נכנסתי לנחל ונתתי לעצמי להיסחף.

׳אבא מה זה?׳ שאל ינוקא

׳זה פרמזן׳ אמרתי ׳קוראים לזה גלגל גבינה׳

ינוקא הביט בתהייה בגלגל ושאל: ׳זה לאוטו מגבינה?׳

׳כן׳ אמרתי וניסיתי להבין אם הוא מנסה להצחיק או שהוא באמת חי בסרט.

׳אבל למה שמו אותו על האשכולית?׳ שאלתי

׳על המה?׳ שאלתי

׳על האשכולית׳ הוא חזר והראה לי שהגלגל מונח על משקל ברזל ישן.

׳אשקולית אתה מתכוון?׳ שאלתי

׳כן׳ אמר

׳בשביל מה אתה חושב?׳ שאלתי

׳כדי לדעת את המשקל שלה׳ אמר

׳יפה מאוד׳ אמרתי והוא אשכרה היה מרוצה מעצמו על שפתר את החידה.

המנות של כולנו הגיעו והתחלנו לאכול. הסתכלתי בשלשה המתוקה הזו שגדלו לידי, היה להם טעים וכל אחד מהם שאל את אחיו אם הוא רוצה לטעום והכין לו ביס. אכלנו הרבה ובתום הארוחה הלכו הילדים לקנות להם גלידה ואני נותרתי לבד והזמנתי טירמיסו ואספרסו מהמלצרית עם העיניים החודרות שפתאום השיבה לי מבט. תהיתי לעצמי אם באמת אני רעב שהזמנתי לי טירמיסו, אבל אמרתי לעצמי תן לך לרצות. בתום כמה דקות הביאה המלצרית את הטירמיסו.

׳וואו זה ענק׳ השתהיתי מן הגדול

׳כן זו מנה גדולה׳ אמרה המלצרית בקור רוח.

׳את רוצה לחלוק איתי?׳ שאלתי במלוא הרצינות

׳אני?׳ שאלה

׳כן׳ אמרתי ׳קחי כפית׳

׳לא לא אני לא יכולה׳ אמרה וזיהיתי בקולה רצון.

׳גם אני לא יכול׳ אמרתי

׳מה אתה לא יכול? ׳ שאלה

׳לאכול את הכל׳ אמרתי

׳תנסה׳ אמרה

׳אנסה׳ אמרתי, אכלתי רק חצי, שילמתי והלכתי.

הילדים חיכו לי בחוץ על הגלידות ואמרתי להם ׳בואו, נלך רגע לנחל׳.

צעדתי אל מאחורי המתחם איפה שפעם הייתה המון צמחייה של פטל קדוש ובמבוקים, אבל מצאתי לא צמחייה ולא נחל, האזור הפך לשדה בור, ואני הייתי קצת נבוך מול ילדיי, על הבטחת הנחל הנכזבת שלי ומול עצמי, על שהזכרונות מהנחל אולי מעולם לא היו.

נכנסו למכונית ונסעתי איתם לאיזה נחל מאולתר בקיבוץ שניר. התיישבנו על הדשא והקשבנו לקרפדות, הן התחבאו בסבך הקנה וקרקרו. ינוקא ולאה חצו את הגשרון ועברו לגדה השנייה. ככל שקרבו לסבך הקרפדות, הקירקורים נפסקו עד דממה מוחלטת. ינוקא ולאה התרחקו שוב והקרפדות שבו לקרקר. הם קרבו שוב והן חדלו. זה הצחיק אותם. ואני חשבתי על איך היומרה הבוגרת לנחל שוצף נראית מגוחכת על מול ההסתפקות הילדית בנחל מאולתר.

׳אבא!׳ צעקה לי לאה מן הגדה השנייה והרימה בידה דבר.

׳מה?׳ צעקתי חזרה

׳מצאתי משהו מסוכן׳ צעקה

׳מה מצאת?׳ צעקתי חזרה

לאה החלה לרוץ לאורך הגדה לכיוון הגישרון כדי לבוא ולהראות לי.

׳אל תרוצי׳ צעקתי לה ׳בשביל מה יש מילים?׳

אבל לאה לקחה בריצה את המילים שלה אלי ונעמדה לידי. היא הראתה לי מסמר חלוד והייתה גאה במציאתה. לקחתי אותה אלי ונשקתי לה על הראש.

החושך החל לנגוס באור האחרון ונכנסנו למכונית, לנסיכה חזרה. בכורי נרדם ברגע וינוקא מייד אחריו. רק לאה נותרה שם בחושך האחורי עם העיניים הגדולות שלה. היא בהתה אל מעבר לחלון כשמשהו שם לא מניח לה.

׳מה מאמי?׳ שאלתי ולאה הביטה בי דרך המראה. ׳על מה את חושבת?

׳עכשיו יש חושך בחרמון?׳ שאלה

׳כן׳ אמרתי

׳והשלג זוהר?׳ שאלה

וברגע אחד ניצת לי בראש מראה החרמון הזוהר בלילה. והבטתי בעיניה של הילדה החכמה שגדלה לידי, והן זהרו להן בחושך האחורי.

על יד צפת היא נרדמה.