על מה אפשר לכתוב/ יולי 2018

זה מדהים שאפשר לכתוב כמעט על הכל, אפילו על אחר צהריים סתמי לחלוטין לכאורה. חזרתי מכתיבה של יום שלם בקפה, המלצרית הזיעה נורא והריח שלה חירמן אותי. זוגתי ביקשה שאבוא בחמש ואצא עם פלאפי והילדים ללאסהפארק, היום הוא לא חירבן או השתין בבית, היא הייתה איתו כל היום, היא צריכה הפסקה. אז יצאתי בארבע וחצי להספיק לקנות לינוקא פטל ולזוגתי קפה למקינטה. על הדרך כבר החלטתי לשלוח את החוזה של התרגום של אשכבה להוצאת הספרים כי מחר סוף שבוע והייתי אמור לשלוח כבר אתמול, וכבר היה טיפה אחרי חמש, וקצת פחדתי מהתגובה שלה על החמש דקות איחור האלו אבל היא בכלל לא הייתה בבית כשהגעתי. שאלתי את ינוקא איפה אמא כשבדיוק מישהו לחצה על האינטרקום כמו מטורפת, זאת הייתה זוגתי, שוב פעם הג'דננה ממשהו ולאה צרחה, וירדתי מהר במדרגות לעזור לה, ובעודנו עולים במדרגות היא נאנחה ואמרה פשוט תצא איתם עכשיו ללאסהפארק אני צריכה רגע לעצמי והיא נכנסה הביתה והסתגרה בסלון. ואמרתי סבבה אני אצא איתם, למרות שהתעצבנתי שהיא אומרת לי לאן ללכת איתם, מה אכפת לך אם זה לאסהפארק או הגינה מול הבית, אני יוצא איתם לא את. ולקח לי רגע, לא יכולתי פשוט לצאת, כי לאה הייתה צמאה והיה לה קצת פיפי על המכנסיים, ולא מצאתי לה את הנעליים, אז דפקתי לזוגתי בסלון, והיא התפרקדה שם על הספה ברגליים פתוחות, עם תחתוני כותנה שמכסים את איבריה הברים. הבטתי לה שם, והיא ראתה שאני מתחרמן אז היא פתחה לי שם צוהר קטן וגילתה, וינוקא נכנס ומייד סגרה את הצוהר, והוא נשכב לידה על הספה והתחיל לנשק אותה ולחבק אותה, והתחלתי לחשוב שאולי הוא קצת מאוהב בה מדי, ואולי אני צריך לשבת שם קצת יותר ביניהם, שיבין טוב טוב שהיא שלי, אבל מתוך בליל המחשבות יצא ממני לבסוף 'אתה מת על אמא, הא?' וינוקא הינהן. ולא יודע מאיפה הבאתי את זה אבל אחרי שהינהן אמרתי 'רק עלי אף אחד לא מת', וינוקא המתוק הזה אמר 'לא אבא, אני מת גם אליך' וקימץ שפתיים לנשיקה וחיבוק. ופתאום יצא לי, לא יודע מאיפה 'חוץ מינוקא אף אחד לא מת עלי' וזוגתי אמרה 'זה לא נכון, אני מתה עליך, ובכורך מת עליך, ולאה מתה עליך' ואמרתי בתגובה שנכון, וזוגתי אמרה אבל יאללה תעופו, ולאה בדיוק נכנסה בדלת הסלון ואמרה 'לא יודעת איפה נעליים' ושאלתי את זוגתי את יודעת איפה הנעליים והיא אמרה לא יודעת או בתיק הכחול או על העגלה, והלכתי לבדוק בתיק הכחול ובעגלה והנעליים לא היו שם, אז חזרתי אל זוגתי ושאלתי שוב איפה הנעליים של לאה, והיא אמרה אמרתי לך, בתיק הכחול או בעגלה, אז אמרתי לה שהם לא שם, שחיפשתי, והיא אמרה תחפש טוב, ואמרתי חיפשתי טוב הם לא שם, אז היא אמרה שהיא לא יודעת אז איפה הם. אז המשכתי לחפש ואולי רבע שעה לא מצאתי אותם, וכמו אידיוט הלכתי עם זנב בין הרגליים כי ידעתי שכל רגע שהילדים נשארים בבית מעלה לה השנתות במד העצבים, אבל בסוף נכנעתי ואמרתי לה אני צריך שתגידי לי איפה הנעליים וזוגתי התפרצה עלי וצעקה אני לא יודעת איפה נעליים, תצאו כבר, תצאו בלי נעליים, לא יודעת איפה הם, תמצא אותם לבד, אבל תנו לי רגע לעצמי. וסגרתי את דלת הסלון הכעס, שתירקב עם התחתוני כותנה שלה מצידי, ובאתי כבר לצאת בלי הנעליים של לאה ואלא שביציאה ראיתי שהם זרוקות שם ליד השטיחון בכניסה, אז יצאנו. אלא שפלאפי לא רצה לצאת, הוא אפילו לא הסכים לרדת במדרגות, אז פשוט הנחתי שהוא עייף והחלטתי להשאיר אותו בבית, וצילצלתי שוב בדלת וזוגתי פתחה לי ואמרה 'יו איזה בן אדם קרציה אתה, עשרים דקות עד שאתם יוצאים, צאו כבר', והכנסתי את פלאפי הביתה וטרקתי את הדלת עליו ועל בעלתו המתבהמת. והלכנו לגינה ליד הבית וינוקא ביקש שאבוא לשחק איתו כדורגל ולאה ביקשה שאבוא לנדנד אותה, ואמרתי לינוקא שאני מנדנד רגע את לאה ובא, וינוקא עשה פרצוף עצוב ואמר אבא אתה תמיד משחק עם לאה ולא איתי, ואמרתי לו שזה לא נכון ושאני לא משחק עם לאה אני רק רגע מנדנד אותה כמה דקות ובא, וינוקא אמר טוב ופשוט הסתובב ורץ למגרש הכדורגל. וליד הנדנדה שהיא המתקן שכל ההורים נלחמים עליו כי שם אפשר גם להיות הורה טוב שמנדנד ביד אחת ובן אדם שמסתכל בפייסבוק באייפון ביד שנייה וזה לגמרי בסדר. וראיתי שקיבלתי עוד איזה שתי לייקים על הפוסט מאתמול, וקצת התאכזבתי, כי חשבתי שיהיו לי טיפה יותר לייקים, אבל לא משנה, אני הרגשתי טוב עם מה שכתבתי, ואמרתי לעצמי שהיום אני אכתוב משהו באותו פורמט, מין יומן כזה. ובאתי לעבור לאינסטגרם וינוקא בדיוק הגיע, שלוש דקות אחרי שעזב ושאל אם סיימתי לנדנד, ולא ידעתי מה להגיד, שאלתי את לאה, לאה סיימתי לנדנד, ולאה אמרה לא. ויאיא בינתיים בעט את הכדור שלו למעלה, אל מאחורי הגדר הקטנה. ואמרתי לו לך תביא, והוא אמר אני פוחד מהשיחים. אמרתי לו די כבר מהפוחד מהשיחים, אתה תמיד אומר שאתה פוחד ממשהו כשאין לך כח, ממה אתה פוחד שם. אז ינוקא אמר שיש עכבישים בגודל כזה, ופער רווח של קופסת נעליים בין כפותיו, ואמרתי לו שאם יש שם כאלה עכבישים אני לא נכנס לשם בחיים, שאני פוחד, וינוקא שהבין שהקופסת נעליים מאיימת מדי, הקטין את המרווח לכדי קופסת גפרורים, ואמרתי לו שעדיין, עכבישים בגודל כזה זה מפחיד נורא, ואז פערתי פער של עדש בין אצבעותי ואמרתי לו שרק אם הוא מבטיח שיש שם עכבישים בגודל כזה, של עדש, רק אז אני מוכן להיכנס להביא לו את הכדור. וינוקא הבטיח שכן, שיש שם רק עכבישים פצפונים בגודל של עדש, אז התחכמתי לו ואמרתי נו אז אם יש שם רק פצפונים כאלו אז למה אתה לא נכנס בעצמך, מה אתה מפחד מהם? הם פצפונים! וינוקא אמר די אבא, תביא לי את הכדור בבקשה, וקפצתי מעל הגדר הקטנה ונכוויתי מספרד ביד, והחזרתי לו את הכדור ואמרתי לו רק בבקשה אל תעיף שוב את הכדור. וינוקא אמר בסדר ושעכשיו תורי לבוא לשחק איתו כדורגל, שהוא רוצה שנשחק שאני שוער והוא ייתן לי גול חזק וטוב, זה הצירוף שהוא בחר לתאר את הגול שלו, חזק וטוב, איזה ילד . אז התחלתי ללכת איתו למגרש, אלא שבדרך הוא קלט שהגזע של העץ מתקלף כולו, ויש לו משהו עם קליפות של עצים אז הוא הניח את הכדור בצד וביקש שאני אנסה אעזור לו לאסוף את הקליפות. ובדיוק עבר השכן שאני טוען שהוא בן עשרים וזוגתי טוענת שהוא בן שישים, אבל עם הגרמנים אי אפשר לדעת פה. והשכן שלי שאל אתם אוספים את הקליפה של הצפצפה? ואמרתי כן, אל שהייתי משום בטוח שזה הערמון, אבל שכחתי איך אומרים ערמון ובגרמנית, ואמרתי לו באנגלית צ'סטנאט, אבל הוא לא הבין אותי ובא להוציא גוגל טרנסלייט, ואמרתי לו עזוב גוגל טרנסלייט, נו איך קוראים לאגוזים האלו ששמים על התנור ואז מקלפים, והתיאור שלי הספיק והוא אמר אהההה ערמון, לא, הערמון לא מתקלף ככה, שהצפצפה עושה את זה כל כמה שנים שככה הוא נפטר ממזיקים, והסתכלתי על העץ ואמרתי לו זה נראה כאילו לעץ יש פסוריאזיס, אז השכן אמר נכון אבל פסוריאזיס בריא. ולאה תפסה לי בג'ינס וביקשה שנלך למתקנים ואמרתי לה יאללה, ונפרדתי מהשכן והלכנו למתקנים וינוקא הלך לכדורגל. התיישבתי על הספסל והסתכלתי איך לאה עולה על הסולם והולכת על הקורה כשהיא מחזיקה בחבלים בצדדים, ועולה על הרשת חבלים ובסוף מתגלשת. ויחד עם לאה שיחקו שם ילדים טורקים וערבים וקרואטים, ולידי ישב הזוג הטורקי, היא עם בגדים צנועים וכיסוי ראש והוא מחזיק שקית גרעינים והם מפצחים יחד. ואחרי המגלשה לאה ניגשה אלי בין הרגליים וסתם באה לחיבוק קטן, והאמא הטורקיה החמודה פתחה ללאה פיסטוק, ולאה שעפה על פיסטוקים נעמדה לידה עם פה פתוח והמתינה שהיא תביא לה את הפנינה הירקרקה שבתוך הצדפה הקשה. ופתאום בכורי הגיעה משום מקום עם כדורגל ביד, וקלטתי שזוגתי לא רק סיפרה אותו אתמול אלא גם צבעה לו לאדום, ואמרתי לבכורי שזה יפה והוא אמר שזה יורד תוך שלוש מקלחות ואמרתי שזה לא משנה, שזה עדיין יפה. ובכורי אמר אבא נראה את המחשק ביחד, ושאלתי אותו מה יש, והוא אמר ברזיל בלגיה בעד מי אתה, ואמרתי לו שאני בעד ברזיל נראה לי, והוא אמר אז אתה הולך להפסיד היום. הוא סיפר לי שצרפת ניצחו את אורוגוואי שתיים אפס אבל הוא לא יודע מי כבש, הוא לא ראה את המשחק אבל שהצרפתים הם רציניים מאוד. אמרתי לו כן אה, אמבפה הזה טוב. ובכורי אמר כן, קיליאן. ואמרתי לו לא קיליאן, אמבפה. ובכורי אמר זה אותו שחקן זה השם הפרטי שלו, ואתה יודע למי הוא דומה אמבפה. ושאלתי אותו למי והוא אמר שלמיכאלאנג'לו מצבי הנינג'ה, ושאלתי אותו על מה הוא מדבר, ובכורי אמר זה עם החגורה הכתומה על הראש, ואמרתי לו זה הד-בנד לא חגורה, והוא אמר לא חשוב מה זה, אמבפה דומה לזה עם הכתומה, ואמרתי לו על מה אתה מדבר, והוא אמר אבא לא ראית את הסרט? ואמרתי ראיתי את הסדרה לא את הסרט, והוא אמר אהה אז לא משנה. ושאלתי אותו אם אני יכול להוריד לו את החול מהפנים, והוא אמר שכן. והנחתי לו יד על הפנים ובקצות האצבעות הסרתי לו חול ממתחת לעיניים, והיה לי כיף שהוא נותן לי ככה לגעת בו ולא מתבייש, כי לאט לאט פשוט התחלתי ללטף לו את הלחי ואת השיער עד שהוא אמר טוב אבא, ירד לי כל החול? ואמרתי לו כן, והוא אמר אז אני הולך והוא כבר התרחק וקראתי לו רגע וסיפרתי לו שראיתי תמונה נורא יפה שרואים את אמבפה בחדר שלו ועל כל הקיר שלו יש תמונות של רונלדו, ואמרתי שאמבפה מעריץ אותו, ובכורי אמר לי כבר לא, הוא תכף כבר יותר טוב מרונאלדו, ואמרתי אתה חושב, והוא אמר שכן, ואמרתי אבל עדיין אתה יכול להעריץ מישהו גם אם אתה יותר טוב ממנו, ובכורי אמר לי לא נראה לי אבא, ואמר שלום והלך. וינוקא בדיוק הגיע ואמר שאני צריך שוב להביא לו את הכדור ואמרתי לו שעכשיו הוא יצטרך להמתין כי ביקשתי שזה לא יקרה שוב ואני ולאה בדיוק הכנו מדורה. וינוקא שאל אם אפשר להצטרף ואמרתי שכן והוא התיישב ליד החור הקטן בחול שמילאתי אותו בזרדים ומקלות. ועשיתי אצמי מחזיק קופסת גפרורים ומצית את העץ ואז שפשפתי ידיים והפניתי אותם תשעים מעלות מטה לכיוון הרצפה ועשיתי עצמי מתחמם מאדי המדורה. ולאה וינוקא עשו אותו דבר אחריי וצחקו. וקמנו והלכנו להביא את הכדור של ינוקא, והפעם הייתי צריך ממש לטפס מעל הגדר, כי זה נכנס לגן ילדים שמאחורי הגינה. והילדים הסתכלו עלי ואמרו וואו איך אתה מטפס, ואמרתי להם שכן פעם הייתי קוף ממש, ולאה אמרה שגם היא קוף, ואמרתי לה שנכון שהיא קיבלה את זה ממני ושהיא גם קופה ואז שאלתי את ינוקא איך בעצם אומרים קופה בגרמנית, והוא לא היה בטוח באיך. ונכנסו למגרש הכדורגל וינוקא אמר שהוא בועט ראשון ואחר כך הוא בועט לי, והבחנתי תמיד יגיד בועט ונותן וחושב ואף פעם לא את צורת העתיד, כי אני מגדל אותו בגרמניה והגרמנים בקושי מדברים בזמן עתיד, כל עוד אין ספק בדבר מה שעומד להתרחש השפה מדברת הווה, ואני מתחיל להבין שלינוקא שלי אין עתיד בעברית. ולאה בדיוק נפלה ואמרה את נפלת, כי ללאה אין אני בעברית, היא אומרת את במקום. והתחלנו לשחק כדורגל, אני וילד בלי עתיד וילדה בלי אני. ובעודנו משחקים הגיעה האמא הטורקיה עם הבגדים הצנועים ונכנסה למגרש וביקשה מהבן הבכור שלה למסור והוא נתן לה את הכדור והיא ניסתה לקלוע אבל הכדור רק פגע בטבעת ולא נכנס, והילד מסר לאימו והאמא החטיאה שוב, והבן צחק ומסר לה שוב והיא החטיאה שוב והיא התחילה להגיד בטורקית עכשיו עכשיו אני מכניסה, והוא מסר לה שוב ובאמת הפעם היא הכניסה, והיא ביקשה מהבן שלה שימסור לה שוב. וזה היה לי מוזר לראות את האמא המבוגרת הזאת, לא בכלל הבגדים הצנועים והכדורסל, זה ממה לא מה שהפתיע אותי, הפתיע אותי האימהות החיה של האישה הזאת, איך היא נכנסת לו ככה לעולם המשחק ומשתתפת איתו, בחיים לא חוויתי דבר כזה בתור ילד. ורגע לפני שהלכנו ינוקא החליט להעיף שוב את הכדור ואמרתי לו שצר לי מאוד, אבל שהכדור שלו הלך עכשיו ושאני מקווה שמחר כשנבוא לפה בבוקר נמצא אותו פה, וינוקא התחיל כמעט לבכות וביקש שאני אביא לו אבל אמרתי לו ממש לא חמוד, אמרתי לך במפורש שאני לא מביא לך יותר את הכדור. אבל הילד הקרואטי החמוד, שקוראים לו שייקי, ואני יודע את זה כי זוגתי תמיד מצלמת לי וידאויים שלו ושל אחיותיו משחקים עם פלאפי בגינה, הוא התנדב להביא לינוקא את הכדור והוא טיפס בקופיפיות על הגדר והביא מהר את הכדור וינוקא אמר לו דאנקה, וחזרנו הבייתה. ובבית התחלתי להכין ישר ארוחת ערב, תפוחי אדמה ושניצל כרובית וסלט, ובשביל להרגיע את הרוחות ביקשתי מזוגתי שאם היא יכולה שתרטיב את הסלט כי אני הכי אוהב שהיא מתבלת, והיא אמרה איכס, איפה את זה ביותר דוחה, ואמרתי לה שלא. ונתתי לינוקא בינתיים מהפטל, כי הבטחתי לו, ועכשיו לאה התחילה לבכות שהיא גם רוצה סלסילת פטל רק לעצמה, אז כתבתי בפלפון למחר 'פטל ללאה'. ובכורי חזר בשבע וחצי כמו שביקשתי, הוא תמיד בא בול בזמן, לא מאחר אף פעם, והוא שאל אם נוכל לראות את המשחק בזמן האוכל, ושאלתי את זוגתי אם דבר כזה יכול לקרות וזוגתי שאלה למה לא והביאה את המקרן וכיוונה אותו על קיר המטבח. ובכורי התלהב והתחיל לספר שהיום בגינה הוא ראה ילדה שבאה עם חזירה לגינה וזה שהדבר הכי חמוד שהוא ראה בחיים, שהיא ממש קטנה וקוראים לה לילי והיא קצת עיוורת, ואמרתי שחזירים נראים החיה הכי מתוקה שיש והוא הלך לסלון לשחק עם אימו ואחיו עד שהאוכל מוכן. ואמרתי איזה כיף, ערב שישי, והכל נרגע. ושמתי את השניצלים בביצה ובפירורי לחם ובסוף נשאר לי קצת ביצה בצלחת ומשום מה החלטתי אותה לפלאפי שילקק, והאוזניים שלו כל כך ארוכות והקצוות שלהם יתמלאו בביצה, ואמרתי שיט זה כל כך להסריח, והלכתי והבאתי מגבונים וניקיתי לו את קצות האוזניים. ובעודי מטגן את אחרוני השניצלים וכל האוכל כבר מוכן על השולחן והם כבר אוכלים, קיבלתי ווטסאפ מאקסית ישנה שאנחנו עדיין לפעמים בקשר, והיא הייתה חמודה ושאלה אותי אם אכפת לי שתשאל אותי משהו על הכתיבה שלי, ואמרתי לה שבכיף והיא שאלה אם יש לי איזשהי רוטינה שאני עובד על פיה, ואמרתי לה שממש לו, שניסיתי לכפות על עצמי רוטינות אבל בסוף אני תמיד כותב בין הרוטינות ושלאט לאט אני מבין שזה מה שמתאים לי, ולכל אחד מתאים משהו אחר, אבל שאני מנהל הרבה רשימות וכל מה שאני מרגיש שאני רוצה לפתח אני מפתח, שזה בסופו של דבר שאלה של רצון כנה לכתוב על משהו ולא של רוטינה. הספגתי את שאר השניצלים בנייר הסופג והתיישבתי איתם לשולחן. היה קריר ביני ולבין זוגתי אבל זה היה בסדר כי ראינו את המשחק, והיא גם הייתה בעד ברזיל אז למרות הקור היינו שותפים לאהדה. ולאה שלא התענייני במשחק אכלה את המלפפון שקטמתי לו את הקצוות והשארתי אותם על הצלחת, ולאה התחילה לאכול את הקצוות ומשום מה זה מאוד הגעיל אותי אז אמרתי לה לאה אל תאכלי את הצ'ופציק, ולאה אמרה את אוכלת את הפוצ'פיק את עקשנית, ואמרתי לה שהיא מתוקה. וינוקא שניסה להתעניין במשחק אמר שהוא בעד פורטוגל, ובכורי אמר לו שזה לא פורטוגל משחקת, אז ינוקא אמר שהוא בעד ברצלונה, ובכורי אמר לו שאליפות העולם לנבחרות ואין פה קבוצות, שקבוצה זה של עיר וכאן יש רק ארצות. וינוקא שאל מה זה ארצות, וניסיתי להסביר לו את ההבדל בין ברלין ובין גרמניה. אז שאלתי אותו באיזה עיר אתה גר, אז הוא חשב רגע ואמר ברלין, ואז שאלתי ובאיזה ארץ אתה גר, והוא שאל ברלין? ואמרתי לו לא, והוא אמר אני לא יודע, אז נתתי רמז מתחיל ב-גר, והוא אמר גרלין, ואמרתי גרמניה ינוקא, והוא אמר אה. ובמחצית נשארנו רק אני לאה וזוגתי, ופתאום הבחנתי שפלאפי עשה פיפי ליד השולחן, ואמרתי לזוגתי והיא התחילה להגיד שזה בגלל שלא עשיתי מה שהיא ביקשה ממני, וברגע אחד התפלפתי על זה שהיא כל הזמן מאשימה אותי שאני לא תומך בה בדרך שהיא מנסה לחנך את פלאפי, ונמאס לי כבר לשמוע את זה ממנה, ושזה היא כל כך טייט-אס עם כל הפלאפי הזה ושאין לי כח יותר לקריזות שלה, ופשוט התחלתי לצרוח עליה כל כך חזק שלאה שמה את הידיים על האוזניים וצעקה שקט אבל המשכתי לצרוח ולצרוח והיא ניסתה לענות לי אבל צרחתי על המענה שלה גם. ואחרי כל זה שאלתי את לאה אם היא עוד רוצה כרובית ולאה ענתה שהיא רוצה לישון. אז זוגתי לקחה אותה לישון, אל איכשהו, כמו אתמול פיקששה איתה את ההרדמה ולאה התחילה למרר בבכי כמו אתמול, ואני הייתי צריך לגשת אליה, בזמן שהמחצית השנייה כבר התחילה ולקרוא לה שני סיפורים, שהם לא ממש סיפורים אלא רק תמונות ומילים, היא כל אוהב את המילונים האלו, סיפורים לא מעניינם אותה רק לדעת את השמות של הדברים. ובסוף הא נרגעה וחזרתי למטבח וחתכתי פירות, והבאתי לילדים, וניגשתי אליה, איפשהו בדקה שישים, וחיבקתי אותה ונישקתי אותה וביקשתי ממנה סליחה על שככה צרחתי והיא לא אמרה כלום ושאלתי אותה את סולחת לי והיא רק עשתה עם העיניים ככה. והתחלתי לחטוף קריזה שוב שהיא לא סולחת לי ושהיא כל כך אוהבת לא לסלוח כשמבקשים ממנה סליחה. וזוגתי קמה וגילגלה לה ג'וינט, ואחרי כמה דקות היא פתאום התחילה לעשות עם בכורי צחוקים על השמות של הנבחרת של הבלגים. וכשצ'דלי קיבל מכה בחזה אמרתי שכואב לו בצד'לי, וזוגתי נקרעה מצחוק ואמרה שלמרות שאני חרא של בן אדם אני בחור מצחיק אני. וחייכתי אליה וחשבתי שהנה הפיוס. אבל לא היה שום פיוס, אחרי המשחק, הילדים הלכו לישון ואנחנו ישבנו בסלון וניסינו לפתוח את מה שהיה, אבל אני התחלתי שוב לצעוק, והיא כבר הייתה מסטולה ולא היה לה כח לוויב שלי והיא הלכה למיטה. ואני רציתי לכתוב פוסט בערב, ככה אמרתי לעצמי אחרי כל היום שכתבתי דברים אחרים, ואמרתי לעצמי שככה בעצבים על זוגתי אני לא יכול לכתוב, ואני תמיד חייב שדברים יירגעו בינינו בשביל שאוכל לשבת בשקט ולכתוב, אז ניגשתי אליה לחדר, ושאלתי אם היא ישנה, והיא ניסתה לשקר שכן, ואמרתי שלא איכפת לי, ונשכבתי בינה על המיטה, לאה ביני לבינה, ושוב התחלנו לצרוח, אבל דברים התחילו להתבהר כי שנינו קלטנו שאנחנו מגוחכים ועל מה אנחנו רבים בכלל, אבל אני התעקשתי שאני כן רב איתה על משהו, ושבגדול אני רק רוצה להגיד לה שהיא לקחה את הקשר שלה עם פלאפי, צעד אחד יותר מדי ושאולי תנתק, כי היא הולכת איתו לכל מקום ולא עוזבת אותו לרגע, והסברתי לה שהיא לא רווקה, והיא לא צריכה לקחת אותו לכל מקום, ואמרתי לה שאנשים נכנסים למערכות יחסים רק אחרי שמת להם הכלב ושאת לא הטיפוס יש לך אותי ושלושה ילדים. ופתאום זוגתי התחילה להפתקע מצחוק, בלי הפסקה, נחנקת, ואני יכול להסתכל עליה ככה שעות, היא הדבר הכי חמוד שפגשתי בחיים, והיא תפסה את הבטן מכמה שהיא צחקה, ורוק נזל לה מהצדדים של השפתיים, ושאלתי אותה על מה היא צוחקת ובין החנק צחוק שלה היא סיפרה שהיא מתארת מין בן אדם שלידו יש מין כלבה זקנה עם פאה כמו של סבתא והיא שוב נקרעה, ולא הבנתי בדיוק מה מצחיק, אבל הבנתי לגמרי איך בסטלה זה קורע. ועברתי לשכב לידה וחיבקתי אותה, והיא פתאום אמרה כמעט בבכי, את כל האנרגיות המיניות שלך אתה מוציא על פלאפי, וצחקתי כי ידעתי שהיא פשוט משליכה עלי את המשפט, כי הרי כל האנרגיות המיניות שלה היא מוציאה על פלאפי, והיא אמרה לי שהיא חרמנית היום בבוקר, כשהיא צחצחה שיניים במקלחת. ואז אמרתי לה אז בואי נזדיין והיא אמרה שלא שהיא כבר עייפה, ואז היא אמרה ואני גם מבואסת כי אי אפשר לתקן את העגילי זהב שלה, ושאלתי אותה למה והיא אמרה שהיא הייתה בשלוש חנויות ואמרו לה שאי אפשר לעשות עם זה כלום, ואמרתי מוזר, והיא אמרה התקווה האחרונה היא ויקטור, הצורף של אמא שלך, ואמרתי אשכרה, חבל שהוא לא נותן שירותים בינלאומיים, או שהוא מין סופרהירו שנותן שירותי צורפות. וצחקנו קצת ואמרתי לה לילה טוב מאמי והיא אמרה לי לילה טוב. ויצאתי את החדר וניגשתי לסלון, והבאתי לי ג'וינט, והצתתי אותו, ולמרות שהכל אמר לי לא לכתוב, פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב את הפוסט הזה.

וכתבתי בהתחלה שזה מדהים שאפשר לכתוב כמעט על הכל, אבל בשום אופן לא טענתי שלנסות לכתוב כמעט את הכל זה לא משעמם...